פעם בכמה שבועות, ותמיד ביום שישי קצת לפני שהייתה נכנסת השבת, היה מגיע לשכונה שלנו אפרים. מופיע פתאום במורד הכביש והולך אלינו בצעדים גדולים ומהירים, תיק הבד המרוט על כתפו הצנומה. אנחנו עוד היינו כורעים מסביב לעץ הגדול עסוקים במשחק גולות קולני בין שורשיו הבולטים, או יושבים על קצה המדרכה ומנסים למשוך עוד כמה דקות, לפני שהיו יוצאות האמהות וקוראות לנו להיכנס הביתה לקראת שבת.
כשהיה מגיע אלינו היה עוצר את צעדיו בבת אחת ומחכה, ואנחנו היינו אוספים את הגולות, מי "מורווח" ומי "מופסד" , ומקיפים אותו בעיגול סביב סביב וממתינים. אפרים היה בוחן את המעגל סביבו כאילו מנסה לבדוק שכולם הגיעו, ואז כשהייתה נחה דעתו היה מתחיל לספר לנו איך למעלה בשמיים יש עולם מופלא, עולם טהור ולבן מלא בפרחים ועצים, ושם נמצא אלוהים.
אפרים היה קורא לו הקדוש-ברוך-הוא במילה אחת ארוכה כמו שהיו אומרים בתפילת בית הכנסת. הוא היה מתאר את צבא מלאכי השרת שהיו מקיפים את הקדוש ברוך הוא, מוכנים ומזומנים למלא כל בקשה שלו, לבושים בבגדי תחרה רקומים בזהב וזקניהם הלבנים היו מגיעים להם עד למותניים. גם את ילדי המלאכים תיאר ואיך הם משתעשעים להם שם למעלה עם הירח והכוכבים. אפרים היה מדבר מהר, עיניו השחורות היו מבריקות מאוד עד שלפעמים ממש פחדתי להסתכל בהן. כשדיבר היה מניף את ידיו למעלה ולצדדים בתנועות מהירות, מנסה לשכנע אותנו שהכול נכון. לפעמים היה מבקש שנביא לו מעט מים מאחד הבתים כדי להרטיב את גרונו שהתייבש. אני הייתי מסתכלת על גופו הרזה, על חולצת הפסים שלבש שהייתה כנראה פעם לבנה ועכשיו היה לי קשה להחליט אם הייתה יותר צהובה או יותר מאובקת. החולצה הייתה תחובה למכנסיו האפורים שהיו משוכים בחוזקה אל מעל למותניו וקשורים במעין חבל דק באזור צלעותיו, מה שגרם לחשיפת רגליו הדקות מהקרסוליים ומעלה.
תהיתי מה יש בתיק הבד שהיה תלוי על כתפו, ובכלל מאין הוא בא ולאן הוא הולך כשכבר מחשיך וכול הילדים הולכים הביתה והוא חוזר כלעומת שבא ועולה במעלה הרחוב. שלא בפניו קראנו לו "אפרים מלכות שמיים", והבנים היו מחקים את תנועות ידיו המהירות לכוון השמיים. אחר כך היינו שוכחים מאפרים עד לפעם הבאה שהופיע.
והנה עבר חודש ועוד אחד ואפרים לא הגיע. הילדים לא דיברו על זה, אבל אני הייתי מחכה בכל יום שישי ממש עד הרגע האחרון, כשכבר התחיל להחשיך ואמא כבר הייתה יוצאת לרחוב ומושכת אותי לתוך הבית. כל הזמן רציתי שאפרים יגיע, שאראה אותו לפחות עוד פעם אחת, אבל אפרים לא הגיע.
באחד מימי שישי בראשית הקיץ, כשהחושך הגיע מאוחר ואמא יצאה לקראתי, ראיתי שהיא עוצרת ליד החצר של חסיה השכנה ושמעתי שהן מזכירות את אפרים. הספקתי רק לשמוע את חסיה אומרת: "מסכן.. את כל המשפחה..במלחמה. ו"לא היה יכול לסבול יותר", והבנתי שאפרים כנראה כבר לא יבוא יותר.
ואני כל כך רציתי ש"אפרים מלכות שמיים" יהיה אחד מאותם מלאכי השרת שעומדים אצל הקדוש-ברוך-הוא לשרתו, לבוש בבגדים לבנים רקומים בזהב והמכנסיים שלו ארוכים ארוכים ומכסים לו אפילו את הקרסוליים.
בכורות 