ארבעת נושאי האלונקה מלהטים בלהט רב ובחום מעיק. מוטות עץ צורבים בלובן כף ידם. הסדין מקובע היטב למת שארוז באופן חיוני כול כך. לארבעתם זקני-שיח צפופים וסבוכים, כמעט מעוררי השראה. לרגע הם אוגרים טיפות זיעה שמתגלגלות הלאה בשובבות על בגדים שחורים. אחד מהם כחוש וחלבי מישיבה מרובה ביום, כשאור ניאון, זה האור היחיד שהוא זוכה לו.
הוא מדדה אחרי השלושה.
"תזהר שלומה , לך ישר".
ארבעתם שוב מלהטטים מעל אבנים, שמזמן כבר לא קרירות. סוליות הנעלים, מבצעות איגוף מימין ומשמאל, מוכנות ליום פקודה, מתנדנדות יחד עם האלונקה והמת. שעת צהריים אחורית, לפני סגירה. השמש חופרת בראש חפירות אחרונות ועוד מעט כניסת שבת. גם הוא לפני כניסה סופית בשער. לא, הוא לא התכוון להרגיז חלילה, אף אחד ממקורביו. גם לא את אשתו תחייה שתחייה. רק שככה זה התבשל.
הוא מציץ בשירה קודחת בין אורחים, שלא מוציאים קיטור אף שהם ממשיכים להתבשל בחום השמש. "ליאת", שילה שולחת אדי קול מהבילים לחברותיה שבשביל.
"תראו כמה שהמקום יפה! ". היא פורשת ידיים ומחכה. "בחירה טובה", עונה ליאת, ושילה מוסיפה: "יפה המקום, אין מילים, תראו…" היא מיטיבה צעיף ססגוני עם רישות סגלגל, שקנתה לא מזמן בתאילנד. בזמן האחרון, היא משתדלת לגוון את ההופעה, לפחות בצבע הצעיף, כשהיא צועדת מהלוויה להלוויה.
שבילי זיעה מלוחים גולשים אט במורד פניה של שירה האלמנה. נמרחים בשרידי קמטים, ובצוואר. עוד שבועיים יפוג כנראה התאריך של החומצה או שרידי הבוטוקס. שאריות הזיעה חולפות בין חריץ השדיים, מלחכות ומשאירות כתם גס בשמלה, שעשויה כותנה גסה.
פניה, שהשמש, הלהיטה, והאורחים שהזמינה, גורמים להם להראות עכשיו, כפרחים בין גלישות הזמן. הוא מסתכל על שירה האלמנה בזום אין. במבטו תאווה. עוד מעט יפקיע היקום גם ממנה את הנוזלים. עוד רגע גם הקרירים שבהם, ומלאי החיות, יצטננו, לפני שיבשו לגמרי.
נושאי האלונקה, עוצרים מדי פעם, לנגוס מעט אוויר לריאותיהם המתענות מיובש. אמנם, גופתו היא מידה מדיום, אבל החום. שנים ארוכות ושדופות הוא סרב לנגוס באומצה עסיסית, בדרגת רייר ובכלל. "עזוב אותך", היה אומר לעצמו כשהוא מסרב לרייר. "תראה איזה ירקות דשנים קיבלת, איזו צבעוניות." אבל לא תמיד צלח לו. לפעמים היה בוחן את שכניו לסעודה, נועצים את החותכות, בנעיצות זבות ריר, ומפעילים רשת סבוכה של טוחנות ושרירי לסת, עד לסיום המבצע. גריסה מוחלטת של מנת בשר, שקישטה את הצלחת שלהם. עכשיו, הוא מקווה, שהנושאים בעול, לא יסתחררו וגופתו חלילה תיפול, אל בין השיחים. מושכת אחריה את הסדין הצמוד, והוא ייחשף בבושתו.
נושא האלונקה, החלבוני הכחוש, מתנדנד מעט. הוא לא מתכחש למצבו ונשען על האלונקה. היד נראית מזולזלת, לצד החלק הימני שבגופו. היד נתקלת מדי פעם בשיחי היביסקוס, שגבעולם נוקשה וזקוף. נראית לעיתים, במיוחד במעברים, כאילו היא חלק מהנוף.
מוטות של תפרחות, כדורי פה קטנים, פוערים ולוכדים שערות שעירות במין פקיעה זמנית. עוד מעט גם הם יתנפצו, בחדוות עולמים. מזקיפים שערות ארוכות, בקצב נוקשה. מעטרים אשבול מתנשא למול מקור החיים השמש- שצורבת עכשיו, את נושאי האלונקה, את אשתו, את המוזמנים שהגיעו לכבודו לבית החיים.
צבעי החיים מתערבלים בחום הסמיך המסרב לפקוע משליטתו. החום מסרב לתת לרוח לחדור כמחרוזת פנינים קרירה ולצנן את העור החשוף והצרוב.
האלמנה שירה, אחוזה עכשיו בידי שילה וליאת חברותיה. הן פונות אליה, "שתי, שתי בלגימות קטנות, שלא תתייבשי ",הוא אף פעם לא לבלב אותן במיוחד. לא את שילה ולא את ליאת. אבל עכשיו הוא מוכן לוותר קצת, בגלל המצב, והחום האנושי שהן מפגינות, במצב הבלתי אנושי. "שילה", הוא רוצה לצעוק לה:, "תתחפפי ממנה קצת זו אשתי, אם לא הבנת". מספיק היית צמודה אליה לווריד, כול חיינו". הקול רוצה אבל לא יוצא. "לא השארת לי חמצן". הוא ממשיך בלהט. "ברבורי טלפון מוארכים, בשעות לא שעות, והיא תחייה לא מקשיבה לתחנונים. "תיקחי פסק זמן ממנה". הייתי אומר. עד לפני שהפסקתי גם להגיד.
"שעות עבודה ארוכות של איש הייטק ,וודאי יצרו לה חורים חלולים בזמן ובלב". הוא ממלמל בחום. אליהם נשאבה שילה. אחר כך נוספה גם ליאת כשהחורים התרחבו. מחללות את הזמן הקדוש שביניהם. בינו ובין שירה.
השיירה ממשיכה לנוע בליפוף בין עצי ההיביסקוס,
מבטו בחומות טבע, ארוכות. פרחים בעלי עור סמוק, בולטים בין עצים ירקרקים. הילה צבעונית לוהטת מרעידה ברעש חרישי, את האוויר סביבם. הם חלקים למשעי. מעט גבשושיות מעטרות את שוליהן. נישאים למרום על חוטי קיום ובהם זרעי החיים. עלי הכותרת מפושקים, מפרישים ריח בשרי, הפורץ אל העולם. ומבשר הנני כאן בין סדקים וחרכים.
עסיסי ריענון טרי מושכים אליהם, במין מחרוזת קבועה, חרקים מלאי חרמון, שנמרחים במלכודת הצוף הדביק, והסמיך. גם הם נושאים עמם זרעי זיכרון, הלאה, הלאה, הרחק מכאן.
מעט צל, מלווה את ההולכים, ואת נושאי האלונקה. כתמי הצל משרטטים את בבואותיהם. על פסיפס האבנים במורד השביל. עוד מעט יגיעו ויניחו את המשא שבגלל החום הפך לכבד. אתי החפירה, בוהקים, ומסנוורים, נישאים על ידי שלושה מצטרפים חדשים שחיכו למת.
"אנה מוש סאמע" אומר אחד מהם, לגבוה עם עיניים צרות. " אתה לא שומע?, נדמה לי שיש כאן טעות ", לוחש לו שוב חברו, ומצביע על האלמנה הלבושה שמלת בד כותנה, המלפפת את גופה.
נעלי סטילס כהות וגרביוני רשת שמרשתים את עור הרגליים החיוור. שרשרת זהב משובצת אבני רובין ויהלומים קטנים. העגילים המעוצבים תלויים ברפיון, משתרכים מבעד לשיער הקצר.
הם עוצרים. המלווים, הנושאים, האלמנה, הבנים. אתי החפירה מחליפות ידיים. הוא מרגיש רעידות קטנות עמומות.
האלונקה מורדת בתיפוף עצבני אל אדמת החמרה. תמיד הוא חשש שמספר המלווים שלו יהיה זעום. הוא לא לקח בחשבון, וגם לא הכיר את כול החברים שהבנים אספו, במהלך השנים. הוא מישיר מביט בצעירים הזרים והרבים שמקיפים אותו. נחת, הוא אומר, נחת.
הכול זמני בחיים, היה שב ומזכיר לעצמו. זה היה פעם, כשעוד דיברו ביניהם ביושר. אז השביע אותה, שתבחר לו מקום טוב, וצמחייה כלבבו, עם דגש על לבבו. לא עלים כמשים, לא זרדים משכי כנימות. דרש כאלה שהתפרחת שלהם יציבה, דחוסה היטב. פרחים חיים הוא רוצה בצבע דומיננטי, שיזכיר לו את עצמו.
בעל העיניים הצרות מושך את גופו הארוך, " טעות", הוא ממלמל. ועוזר להוריד את האלונקה לבור.
"ש.. ש.." מחזיר לו חברו …ששקוע בתוך תילי החול הנערמים.
טעות…הוא מת לצעוק.. לפני שערימות החול מחלחלות לפיו ולגופו המת.
בכורות 