החדר מעל הים – שני אגמית ונונו

ב

אלמנטים כפי שהם מתקיימים בעולם אינם משנים בדרך כלל צורתם, רק לעיתים יש מי שממיר מהותם בדבר מה, מחדיר להם במחט חדה ובוהקת טיפות יעף מעכבות בערה. החדר מעל הים שוכן בקומה האמצעית בתוך בניין גדול במרכז התשואה, בעיר תל-אביבה העתיקה. כך, אני זוכרת, כינתה רחוב זה אישה קשישה שחלפו עליה שנותיה לכאן ולכאן במעין מעגליות עכוזה שמחליפה את ימיה בלוח שח-מט שחור לבן. כבר זמן מה שאיבד הרחוב המולתו ואין קולות מרצדים בין לבניו האדומים. אספלט הרחוב נותר כהה ואפור עד שבאו גשמים רבים לכסות עוונותיו.
גברת פארג' הטילה ימיה על מי מנוחות ולעיתים הייתה מגדפת קצות אצבעותיה וחורקת אותן במשקוף הדלת, עד שנעשו דקיקות וכהות. ימי השחור חלפו זה מכבר ונדמה היה כי אותות הצער לא הסירו מבטם מגופה הצמוק והמקומט של הגברת. כשהייתה מהלכת בשוק העירוני בימי חמישי בשעות הצהריים החמות, הייתה מטילה שקית בד מרופדת במיני טלאים עתיקים, שהכבידו על נשימותיה.
ערב אחד הבחנתי במיס פארג' מניחה סלים מעוטרים בלהות על רצפת הרחוב. הבחנתי בה מניחה את ידיה על מצחה ומנגבת במהירות שאף אדם לא יבחין בפעולותיה. נדמה היה כאילו מצערת היא על מכמניה. הגברת הניחה את ידיה על בגדי הזקנה שלה והחלה אט אט מביטה על החוף השוכן אל מול הרחוב. שכנות מוזרה שכזו עוד לא הייתה לי. לעת עתה רק שכנות מודרנית ועדכנית, כזו שמשמיעה רעשים קולניים דרך קירות הבנייה הדקות. מיס פארג' שונה היא. למעט קול המים, השוטף את החרשוף הירוק שהביאה מן השוק, לא נשמע קולה ורק דממה שהתה בבית. את המפתחות לחדר מעל הים, השוכן בביתה של הגברת, קיבלתי בחודש הקודם, צבעו כסוף וחלוד למדי והוא נמסר לידיי מבנה יוסי, שמתגורר כעת בתל-אביב החדשה.
הגברת הזקנה נוהגת לקום בשעות המוקדמות של היום שבהן חרישות נשמעת מעיניה. למעט פעולות בסיסיות של קיום הכרחי אין בה דבר, כאילו נכבתה היא מעת הקיום. בכל בוקר מדיף הבית ריח תבשיל בשרני הממלא את החלל, מעין תבשיל יקיצה שמעיר אותי משנתי. מיס פארג' נוהגת להניח את סיריה על שולחן העץ המוטל בפינת המטבח ובאיטיות עצלה שכמעט ואינה קיימת היא פורסת את מטעמיה על צלחת עמוקה מחרסינה המעוטרת באיורים דקים וחומים. הגברת אינה אומרת דבר, היא פותחת את ימיה בהנחת מטעמיה על שולחן המטבח ומצביעה על הצלחת הגדושה וללא מילים מצווה עלי לבלוס את אוצרותיה הקולינריים. בשעות המאוחרות של היום כששקיעת עיניה של מיס פארג' מכילה עליה זממה, נותרת הגברת שכובה למפרע על כיסא הנדנדה הפרחוני שבפינת סלונה. עיניה טרוטות ממחשבות משגלות עינויים ופניה נאספות לחלון המרובע המפסטר את מראות העולם. דרך מראה זה מתעקלים להן בלאט שדות סמנטיים של שדמה בשרנית, כזו שאוכלת יום אחר יום את מיס פארג' האומללה.
בוקר אחד השכימה גברת פארג' את הרחוב כולו. שבירת רסיסי הצלחות הלבנות בעלות הפסים החומים והדקים נשמעו בחוצות הרחוב. בין הגלים ריצדו להן קולות השבירה, סדקים מאוחים ובלויים מעטרים את קצף הגלים הדקים עד כיליון. בשעה חמש בבוקר בדיוק נשמעו קולות ניתוץ של זכוכיות עבות וחרסים עבי כרס שבהן נהגה להאביס בהן את קיבתי העמוסה. שאריות הכלים שנותרו על רצפת הבית הגדילו את מראה החיידקים הזעירים, שפיתחו להן בית גידול משלהן על המרצפות. זה כבר כמה ימים שהגברת אינה מטילה סחבה או סמרטוט מהול באקונומיקה לימונית וריחנית. כך נוהגת היא מיס פאר'ג. יש ימים שבהם היא מעטרת ביתה בריח ניקיון מהביל ובימים אחרים מעלים חללי הבית צחנה מבאישה. בנה של הגברת אינה נראה בחודש האחרון פוקד את בית אמו. רק לעיתים נשמעת שיחת טלפון קווי קצרה שנועדה להטיל מעליו כל אשמה, אם תמות עליו אמו חלילה וחס. הגברת כמעט ואינה מאיצה משפתיה למלמל דבר מה. בשעת השיח עם בנה היא נוטה להנהן בראשה מבלי להסיר הגה מליבה. פרט למלמול של הסכמה חצויה, אין בפיה דבר. נדמה כאילו נמלאו שפתיה במיני מאורעות שהלאימו עליה שתיקה. חוס על הגברת, הרהרתי לי לא אחרת, משהו בוודאי לא בסדר בה. השפיות כאילו נעקרה ממנה ובמקומה המירה הגברת את ימיה בעלפון נפש מפויח. בשעות אחר הצהריים ביום שני האחרון נשמע קול פעמון בדלת הבית. הפעם הראשונה זה ארבעים וחמישה ימים שבהן מואיל בטובו בנה של הגברת, יוסי, להופיע בפתח דלתה.
"מה שלום אמא", הוא שאל ובקשה לתשובה נראתה בעיניו.
"גברת פאר'ג לא בסדר" עניתי.
"מדוע לא בסדר" הוא שאל.
"איני יודעת", השבתי.
"היא כמעט ואינה מדברת. לעיתים הבית מעלה צחנה ולעיתים מריח הוא כמו בית מרקחה מצוחצח".
"זה הכל?" הוא שאל בתמיהה.
"כך זו אמא" הוא המשיך בדברו.
"היא אישה מבוגרת למדי וודאי קשה לה להלבין את הבית מידי יום" אמר ופנה לעבר המטבח להסניף לריאותיו השחורות את ריח התבשיל של מיס פארג' שמהל את הבית בטיבו.
"הקציצות מצוינות אמא" נשמע קולו של הבן מחדר המטבח.
אך קולה של מיס פאר'ג אינו נשמע. היא מניחה את הצלחת הריקה של בנה בכיור המצוחצח ומוציאה צלחת נוספת למלא בה את מנתי.
"שבי", אמר הבן, "אמא מגישה לך קציצות, כאלו לא אכלת מימייך".
"כן" עניתי, וחשבתי עד כמה מנותק בנה של הגברת. וודאי אינו שם ליבו לכך שאמו מפטמת אותי במטעמיה ומלבד לכך אינה עושה דבר.
"תאכלי משהו אמא" אמר בנה של הגברת.
מיס פארג' התיישבה בצדו השני של שולחן המטבח והניחה צלחת שטוחה ושקופה שקיבלה מבנה בחג הפסח בשנה שעברה, כחודש ימים לאחר שמת עליה בעלה. הגברת טבלה ברוטב הבשר האדום חתיכת לחם קטנה והחלה להלעיט לתוך פיה פרורים קטנים של טעם.
הגברת נוטה להטיל בצלחתה מנות זעירות של מזון. בשונה מצלחות גדושות שנוהגת היא למלא לכל אדם שפוקד את ביתה. מטעמיה הנעלים של הגברת אינם נרמסים בקיבתה. ואם כן בוחרת מיס פארג' לטמון דבר מאכל בפיה היא נוהגת לאכול כמנת זית כדי ללפף מעליה כל תמיהה ושאלה. בנה של הגברת סיים סעודתו נשק למצחה ויצא מן הדלת.
חצות לילה של אותו היום, ערפול הלילה החל לרדת על קירות הבית, צללים מפקחים עיניים החלו להתעצם במרבד הקסמים של מיס פארג' ולהטיל בה אימה. צעקות נשמעו בין כתלי הבית כאילו ריח הכוויות עולה על בשרה של הגברת. הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמעתי את קולה: "חַקְל, חַקְל, אינעאל דינק. חַקְל" ריח עשן החל מתעב את חלל הבית. "מה קרה גברת פארג'?", צעקתי, "מה קרה?" הגברת נותרה עומדת מול המטבח ופיה נמלא בסכר סואן הבולם את מילותיה. "שוף יא בינתי" היא אמרה והצביעה על הסיר השחור והמפויח שהעלה את הבית בריח השחור. "שוף" היא חזרה. "הכול בסדר מיס פארג', לכי תנוחי בסלון אני אכבה את העשן ואנקה את הסיר". כך, בשעת חצות, מצאתי את עצמי מנקה את כיורה של גברת פארג' מהצבע השחור הפחמי. הגברת נשכבה לנוח בסלון הבית על כיסא הנדנדה והחלה לאסוף אלמנטים זעירים בין פולסי החשמל המתקיימים בראשה.
זעקתה של הגברת אינה נעלמת ממני, מתי העלתה הגברת תבשיל מהביל על האש, מדוע דווקא בשעה מאוחרת זו של הלילה, חשבתי ועלעלתי בדפי העיתון בעודני מביטה במיס פארג'.
בשעה שמונה בבוקר, בפעם הראשונה זה חמישים וחמישה ימים שאני משתכנת בביתה, התעוררה גברת פארג' משנתה. הפעם ריח תבשיל בשרני לא כיסה את קירות הבית, רק ריח התבשיל השרוף מליל אמש נותר פעור פה, מדיף ריחו הרע במטבחה של הגברת.
"בוקר טוב מיס פארג'" אמרתי.
הגברת שבה לשתיקתה, ומבט מעומעם של שכנות החל מתגנב מעיניה, היא קמה מכיסא הנדנדה לעבר המטבח והחלה שורטת את שולחן העץ שבמטבח. "מה קרה מיס פארג'?" שאלתי. אך הגברת לא ענתה, היא רק המשיכה לגדף את קירות הבית במלמולים שונים ומוזרים. "אני מתקשרת ליוסי מיס פארג'" אמרתי ופניתי לסלון לטלפן לבנה של הגברת.
"שלום יוסי"
"כן, מי מדברת" שאל.
"אני אוסנת, הדיירת של אמך , גברת פארג'", עניתי.
"מה שלום אמא" הוא שאל.
"לא בסדר", עניתי, "אמא לא בסדר".
"מה כבר קרה?" נשמע קולו נבקע מבעד לקו.
"אמא כמעט שרפה את הבית מתבשיל שהכינה אמש בחצות הלילה, כעת היא מגרדת את שולחן המטבח וצועקת" אמרתי.
"תזמיני אמבולנס" אמר הבן, " אני מגיע".
השיחה נותקה. מיס פארג' המשיכה למשכן את קולה לקירות הבית. נדמה כי כל זמן השתיקה שנבערה ממנה מתפרץ כעת. הסיר השרוף של הגברת הכביד על עיניה, מראה כיורה השחור עיצב את עינה והבהיל את קיומה. שדופה ככל שתהיה, מיס פארג' הטמיעה עצמה בתבשילה, נדמה כי הקשר האנושי היחידי שהיה לה התקיים עם הסירים והמחבתות, עם קולות העונג שנשמעו משפתיהם של אלו שנעמו את מטעמיה. אך מעבר לכך גברת פארג' היא אלמנט ששינה צורתו, אלמנט שהחדירו אליו מאורעות החיים טיפות יעף מעכבות בערה.
בשעה תשע בבוקר בדיוק הגיע האמבולנס אל דירתה של מיס פארג', אל הבית השוכן בקומה האמצעית שבו שוכן החדר מעל הים. בנה של הגברת הגיע עם האמבולנס בדיוק באותו שבריר שניה. הפרמדיקים אחזו במיס פארג' והעלו אותה על המיטה הכתומה, רתמו אותה לברזלים הכסופים והורידו אותה לרחוב השוכן בקומת האפס. ברחוב מול הים. אותה המדרכה שבו מת עליה בעלה- שמתו עליה ימיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s