(אַבְ)טָלָה קָרָאתִי עַל נָשִׁים עֵרוֹת שֶׁתְּשׁוּקָתָן אסופה וְקַמְתִּי לֶאֱסֹף אֶת שֶׁלִּי בִּתְנוּעוֹת סיבוביות הֵזַזְתִּי אֶת הָאַגָּן קִצַּצְתִּי שׁוּם התָּזתִי מֶלַח גַּס/ גַּס/ גַּס יָנַקְתִּי פסטה אַחַת/ אַחַת חָתַכְתִּי סָלָט קָצוּץ דַּק/ דַּק/ דַּק נָגַסְתִּי/ גסתי/ גַּס שְׁאִיפָה/ נְשִׁימָה/ נשיפה טוֹבָה/ רְאוּיָה/ וְיָפה פְּעִימָה/ רוֹדֶפֶת/ פְּעִימָה תְּרוּעָה/ תְּקִיעָה/ תְּרוּעָה עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת גַּם אֲנִי עֵרָה. …
שתי טיפות על נהר התמזה – נועה גורן
שחר חיבקה את ברכיה, השעינה ראש. עכשיו תחליט. זהו. ולא תזוז ממקומה, על אף סירחון המים, בלי לדעת אם היא נשארת בלונדון. היא לחצה על שוקיה שהתקשו מהליכות וחשבה שהרי אי אפשר לחיות ככה, בהתלבטות, "כוס אמק ערס" כמעט אמרה בקול – מתגעגעת לחברות שלה. למשפחה. אליו. לא, הוא זה כבר געגוע אחר, ואילו הכירה…
צא מן התיבה – עמית הכט
יש אנשים שלא מוכנים לקבל את החורף. למרות שהם יודעים שזה כל מה שהם הולכים לקבל מהחיים. אני זוכר איך גדליה בא לספר לנו שהוא הולך לצאת אל העולם. באותם ימים לא הייתה הרבה תקווה בארץ והמטיפים היו עוברים מכפר לכפר ומדברים על גאולה. הם היו גדולים ומרשימים. כמו האח של גדליה. מדברים בקוצר…
יחד – יוכי כהן
"נ ת ק ע נ ו" צעקתי. "הצילו. חם לי. עזרו לנו. אנחנו פה." הכפתורים האלה, למה הם לא נלחצים? רגע, אני חייב להירגע. הכפתור הזה עם החצים פותח את הדלת. הנה אני לוחץ, אוף למה לא קורה כלום? מה יהיה עכשיו? מה איתי? מה עם אחיי? הבטתי בהם וראיתי איך אגלי זיעה החלו ניגרות…
אפורים – מור סמדג'ה
אצלנו אסור לבשל בשבת. מותר טלוויזיה. אסור להתגלח. אסור מיקרו. אסור סיגריות. אסור קומקום חשמלי. אסור בתכלית האיסור להדליק את הגז. מותר לנסוע. אצלנו מותר קטניות בפסח. אסור חומוס. מותר מאש לאש. מותר טלפון מתחת לשולחן החג רק אם המחמירים לא מסתכלים. מותר להתייאש ולקום לקראת סוף ההגדה. אסור לדלג על אף כוס יין. אצלנו…
הקומקום – אורין בן-שלום ארגמן
נולדתי במפעל בלנינגרד בשנת 1930, השנה בה נולדה לובה, הבת הצעירה של המשפחה. כך היא תמיד אומרת בגאווה כשאני והקטנים מוצאים ביראת כבוד מהארון. אני נצר לשושלת ארוכה של קאולין ופצלת שדה מגרמניה ומרוסיה, עוצבתי וזוגגתי באימפריית מפעל החרסינה, שבזמנו נקרא מפעל החרסינה של לנינגרד. בפעם הראשונה שפגשתי את לובה, היא הייתה ילדונת רועשת עם…
לב מדבר – עינבר בלומה פז
היה משהו מרגיע במקצב התיפוף המונוטוני הזה, הוא היה בעבורה כדפיקות לבה שלה, המסמן לה שהיא עוד חיה. מעליה התפארו השמיים בכוכביהם חסרי השם והיא ניסתה לשאוב מרגוע גם מהם. שהרי הם תזכורת לעולם הגדול והחי שמחוצה לה, וגם הם בודדים. ואם כולנו בודדים, לפחות אנו בודדים יחד, חשבה. היא הגבירה צעדיה והחזירה מבטה למקומו…
אל מרצפת הדשא – מיכל ליפשיץ – זיידן
השפתיים שלו נכרכות סביב הורוד הדוקר, מנסות לשאוב טיפות ראשונות של טל חיים לבנבן, מתכווצות ברכות חותכות פוצעות, דוקרות, שואבות, שואבות. מה הוא שואב משם? כאבים מתפתלים אל בין שדיה ומשם אל הרחם הפצוע, מרגישה את טיפות הדם נושרות בין רגליה, מטמאות אותה. דם של מוות, אחרת למה היא נידה. שוכבת, סדינים לבנים כחולים מכסים…
ערב אחד – נתנאלה רון אייזנברג
נינה ליוותה את סימיון לדלת ופנתה לסדר את המכשירים עד לזריקה הבאה. היא הפרידה את המחט מהמזרק והניחה אותו בחזרה בערכה. הייתה חייבת להקל על עצמה במשהו, כדי שהחיטוי של הבוקר יהיה קצר יותר. היא בקושי מספיקה להתארגן לעבודה ולהכין את ליליה לגן. הכלים השמיעו קרקוש מתכתי מוכר, הערכה כללה מזרק נוסף ושלוש מחטים להזרקה…
אור ודובי – עינת רוטמן
גשם תקתק בקול גדול על החלונות, אני ואבא ערכנו את השולחן לארוחת הערב וחיכינו לאימא. אבל כשאימא חזרה, היא לא הגיעה לבדה. אימא נכנסה הביתה עם כלב שנראה כמו שלולית ענקית וחומה. "הוא רחרח ליד הפח" אמרה, "כלב רטוב שנראה עצוב כל כך", בוודאי הוא רעב נורא, לא יכולתי להשאיר אותו בחוץ". התקרבתי אל…
יום יום – נועה סדן
היום יום שלי ואני קשורים במעשה סריגה מורכב, מרובד, כמעט תלת ממדי. אני מכורה לו ונוטרת לו על כך. אני יודעת שהוא סוחט אותי, שהוא גובה ממני חלקים שלמים מעצמי שלא תכננתי לתת. אני מלטפת אותו ברכות, משפילה מבט של הכרת תודה על החיץ שיצר ביני לביני. על כך שגירש את הריק. יש בו, כך…
סטריפ אדום – אודליה גולדמן
כדי להעביר את הזמן חילק בראשו את האנשים בכיתה לסטריפים שונים לפי הצבעים של הבגדים. רצועות של זמן משותף נצבעו בראשו, שכבה מעל שכבה, על ציר הטיימליין שזז לאיטו באורט כפר סבא. ככה הוא היה יכול לתכנן מה הסיפור של כל אחד בכיתה. סטריפ ורוד לזאתי עם הגופיה בצבע מסטיק מלפניו שבטח הייתה פה על…
בכורות 