בעתה בשדות של זהב – שני אגמית ונונו

בעתה בשדות של זהב עושה חיל רחוק מפניני מכרה נערה עם עגיל פנינה עוטפת גופה בשדות חשוכים ענוגים כלילה ירא כוכבים. מראות משקפות מוראות סדיני תכריכים בהירים מאירים כאות צער על דאבה רוקדת ברחוב- מקומר. עצב עכור מתכער נעקר משורשי אדמה פורייה הומייה פתיה

לא ירושלים – אודליה גולדמן

בירושלים של מטה כל מילה טעונה הוכחה, כל משפט נושא איתו את שלמה: האם, הילד, החרב. מי זה מי אצלה כל האנשים ילדים משחקים. ירושלים של מעלה עיר מנוחה. כל הרחובות זקנים, כל המלכים ישנים. ירושלים תלויה על הקיר אומרת – זאת לא ירושלים.

רקמתי דמעות – שני אגמית ונונו

שאול רקמתי דמעות במטע גפנים ירוקים עיניים חשוכות ממראה רקמתי קולות- במדבר השתיקה – בערפילי החלום.   רקמתי מילים בנווה האילמים, במקום בו נשחקו הן כסלעים רקמתי שתיקות ברחובות סואנים בימים ללא ימים , בשעות ללא דקות.   פרמתי דמעות משאול הלב. שאלתי להבות- שרפת לבבות מכוך ההיתוך- מכוך המילים לא מילים של ימי.  

נָשִׁים 'לוֹחֲמוֹת' שָׁלוֹם – עמוס דגני

יְהוּדִיּוֹת, נוֹצְרִיּוֹת, מֻסְלְמִיּוֹת, דְּרוּזִיּוֹת יִשְׂרְאֵלִיּוֹת, פָּלֶשְׂתִּינָאִיּוֹת חִלּוֹנִיּוֹת, דָּתִיּוֹת מִקַּצְוֵי הָאָרֶץ מֵאֲגַפֵּי הַקֶּשֶׁת הַפּוֹלִיטִית נָשִׁים צוֹעֲדוֹת תִּקְוָה 'לוֹחֲמוֹת' שָׁלוֹם.   מְחַצְרְצוֹת בְּקוֹל תְּרוּעָה: דַּי! לַקָּרְבָּנוֹת, לַדָּם, לַדְּמָעוֹת רוֹצוֹת עֲתִיד חַיִּים לִילָדֵינוּ וּלְיַלְדֵיהֶם.   יוֹרוֹת חִצֵּי מִלִּים חַדִּים – זְכֻיּוֹת יְסוֹד, צֶדֶק, שִׁוְיוֹן, רְוָחָה.   מַפְגִּיזוֹת בָּעֲרָכִים – אֱנוֹשִׁיּוּת, חֶמְלָה, זוּלָת, הִדָּבְרוּת.   מְצֻיָּדוֹת בְּנֶשֶׁק יְבוּא מְנַצֵּחַ…

אשכבה – נופיה בר-ניצן

עוף ופתיתים על כיריים אם אלקה בליבי כעת יגידו: היתה בשלנית כל יום ארוחת צהריים חמה לילדים יגידו: אמא למופת. מגלגלת מטבע לקופסת פח לצד גידם מלוכלך יגידו: דאגה לזולת יגידו: צדקת. יושבת עם חברה בוכיה על כוס קפה בתל אביב יגידו: ידעה להקשיב יגידו: חברת אמת. קמה באוטובוס לזקנה מקופלת תחת כובד שנים יגידו:…

תצבע לי את השקט – שני אגמית ונונו

תצבע לי את השקט שאפשר יהיה לראות תבחר צבעים של אושר שיעטפו את הדממה .   כחול עמוק כים מצטייר על דף לבן , מכחול דק מעצב , מלטש את הכאב , בצבעי השמש .   אדום , כתום צהוב , יכסו את השלכת , יעלו את החמה.   אפור , לבן ועצב , ינוסו עם…

שִׁיר אַהֲבָה לֶאֱלֹהִים – נופיה בר-ניצן

רָצִיתִי לִכְתֹב שִׁיר אַהֲבָה לֶאֱלֹהִים שִׁיר מָלֵא דִמּוּיִים וּמְטַאפוֹרוֹת מַפְתִּיעוֹת בְּבַקְבּוּק הַמַּיִם יְהַדְהֲדוּ פָּנֶיךָ מֵרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בִּנְּגִיסַת הַאֲפַרְסֵק תִּזַּל עַל סַנְטֵרִי אַבָל לֹא הִצְלַחְתִּי. כְּשֶׁהָיִיתִי קְטָנָה פָּחַדְתִּי לַחֲתֹךְ נְיָר טוֹאָלֵט בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא אֶפֹּל בַּמַּדְרֵגוֹת וְאֶשְׁבֹּר אֶת הַמִּפְרֶקֶת אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא צָרִיךְ לִכְתֹב פֶּתֶק וְלִדְחֹף בֵּין אַבְנֵי הַקִּיר כְּשֶׁיֵּשׁ עָרוּץ יָשִׁיר מִמּוֹחִי הַפְּרָטִי אל. אַחַר-כַּךְ שָׁכַחְתִּי…

ליד משאבת המים – דינה שלי

ליד משאבת המים איש זר, לא זוכרת בן כמה או מה, ליטף את קצות תלתליי שברחו מתוך כובע צמר סגול באמצע רחוב טיצ'ינה הדומם. לא הכרתי את האיש שליטף אותי ככה באמצע היום באמצע החורף, רק ידעתי מאז את ריחו הרטוב וודקה, בצל ועוד משהו כבוש כרוב? זעם? תשוקה? אולי סירחון שקפא, נטיף קרח דוקרני…

נקודה – שני אגמית ונונו

אִם תִּשְׁאַל נקודה. מַדּוּעַ הִיא מתקיימת בְּסוֹפוֹ שֶׁל מִשְׁפָּט. תֵּדַע שֵׁישׁ נקודות לְלֹא מִשְׁפָּטִים כְּאִלּו שמאבדות אֶת תּוֹכֵן הקיוּם תֵּדַע שֵׁישׁ נקודות המתקיימות מִתַּחַת לְקָו הַחַיִּים העקום, מִתַּחַת לְקָו סִימָן הַשְּׁאֵלָה מִתַּחַת לְקָו המים מִתַּחַת לְקָו הנשימה. אִם תִּשְׁאַל נקודה מַדּוּעַ מקנה הִיא מַשְׁמָעוּת למילים אָז תֵּדַע שֵׁישׁ נקודות עִם חוּר בְּלֵב, שדרכו נֶחֱשֶׁלֶת מִילָה…

מת אלוהים – אורן קרבל

לא צריך לדבר היום על אלוהים הוא מת בטח לפני שנים   מישהו יכול להוכיח שהיה קיים? אדם? דם?   תירוצים של שנים של כל מיני אנשים החושבים, הצודקים, הבולטים, הרוצים מי יודע היכן היה כשהיו אותו כך צריכים אנשים – תירוצים – מזכרים – דרושים   מי יודע היכן אלוהים?   תיאורו בוטה, סוטה,…

אֵיךְ עוֹשִׂים מוּזִיקָה – נופיה בר-ניצן

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת צְלִיל מַתֶּכֶת, אוֹ סִינְתִיסַיְזֵר וְאָז יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא אַתָּה. כְּשֶׁשּׁוֹאֶלֶת אַתָּה אוֹמֵר זֶה דַּוְקָא בְּסֵדֶר וַאֲנִי מְחַכָּה. זֶה זוֹחֵל לִי בַּבֶּטֶן מִלְּמַעְלָה לַצְּדָדִים, לְקָדִימָה, לְאֲחוֹרָה וְהֵם אוֹמְרִים שֶׁרַק אִם לֹא אֵדַע אוּכַל לִשְּׁמֹעַ אָז אֲנִי מֲעַבִירָה אֶצְבָּעוֹת עַל מֵיתָרִים חֲשׂוּפִים עַל הַכְּלִי הָחַד פּוֹרֶטֶת עַד זֹב הַנְּשָׁמָה עַד אֵימָת הַגִּיטָרָה הַכִּינוֹרִית כִּי…

סִפּוּר בַּלָּשִׁי – עמוס דגני

הַבַּלָּשׁ הִצִּית סִיגַרְיָה נוֹסֶפֶת הַדּוֹבֵר לֹא שִׁכְנְעוֹ בִּמְהֵימָנוּתוֹ הֲרֵי הַקּוֹל קוֹל יֶלֶד וְהַדִּבֵּר דִּבֵּר אָקָדֶמִי. הוּא מִקֵּד אֶת אִזְמֵל הֶגְיוֹנוֹ קִלֵּף מְנִיעִים הִצְלִיב זְמַן וּמֶרְחָב בָּחַן עִקְבוֹת תַּרְבּוּתִיִּים רִפְרֵר סִגְנוֹנוֹת. אַחַר הִתְרוֹמֵם אֶל מְעוֹף צִפּוֹר אַךְ לֹא חָשׁ יוֹדֵעַ כָּל אָז פָּלַשׁ אֶל צוֹלֶלֶת הַתּוֹדָעָה נִצְמַד אֶל עֲקַלְקַלּוֹת נְתִיבֶיהָ מְצֻיָּד בְּמִיקְרוֹסְקוֹפּ קוֹגְנִיטִיבִי מַכַּ"ם אִידֵאוֹלוֹגִי וּמַפְתֵּחַ…