משאלת דור ה-Y/נועה גורן

b4cf39e573b51f43598e169a5adf489d--psychedelic-experience-psychedelic-art

 

קרן הלכה לפגישה הכי מרגשת שתהיה לה בחיים. אבל לא רק בגלל זה היא לא נשמה כמו שצריך. היא עצרה, נשענה על הקיר של דיזינגוף-סנטר וניסתה לנשום מלוא צלעותיה; הנשימה הייתה דלילה ולא מספיקה. כאילו גופה סירב לאוויר. תנשמי, חשבה, תנשמי נו, את לא יכולה להגיע ככה. הציצה בשעון. היא בסדר, היא בפוֹר של שלושת-רבעי שעה. ניסתה לפהק. מיששה את לשונה, הפצועה מנעילות הלסת של אתמול – לא נורא, לא נורא, הוא יבין.

קרן כבר חשבה על כל השתלשלות-אירועים אפשרית. היה לה שבוע שלם לעשות כן. עכשיו היא הייתה בדרך לדבר שבאמת יקרה, לסיפור רב-העלילות הקטן שבטח לא חשבה עליו. כזה הוא, המפגש בין דמיון למציאות. היא התרגשה. הערב תגלה מה פשר האדם שנכנס לחיים שלה, ופרע את שרוכיהם. יש תשובה אחת לשאלה מה הולך לקרות, היא פשוט לא יודעת אותה. ואולי התשובה לא נתונה מראש? אולי היא נרקמת תוך כדי הוויה? (האם זה בכלל משנה?)

שבוע עבר מאז שהכירו, ולא, זה לא היה סתם מפגש תל אביבי. קרן אוהבת מסיבות וקוקאין ואת הים, החיים האורבניים שלה זימנו לה די והותר מפגשים סתמיים, אז מי כמוה יודעת. מה שקרה לפני שבוע היה מפגש בין-נשמתי חריג – חשבה בעקשנות בעודה הולכת – וכנראה, הגורל מבטיח שדבר כזה לא יכול להיהרס. (אז זה כן משנה.)

בבת-אחת גמלה בליבה החלטה לעלות לדירה של שני. נותרו ארבעים דקות, היא לא תאחר. היא דפקה על הדלת ושני פתחה לה; היא תמיד בבית, מטופליה מגיעים לשם. לשני יש מרקחת צמחים ותמציות נטורופתיות, צנצנות עמוסות על מדפים במסדרון. זו דירה מוזרה, עם שני מטבחים, ריח עבה של גבס וקירות קלופים. בחדר של שני יש מרצפות כתומות, מרפסת עמוסת חתולים ומיטת גלריה. השד יודע למה בחרה לגור פה. הן התיישבו, ביניהן שולחן לבן ועליו קלפי טארוט וצמח אלוורה. שני בדיוק אכלה יוגורט וליקקה את המכסה; היא בחורה מלאה מאוד, לבנה כמו חלב, בעורה יש נקודות חן גדולות וחושניות. היא סיימה לאכול והתיישבה על צידה וליטפה את הרגל. "את נראית מוטרדת", אמרה לקרן. קרן לא סיפרה לה כלום עדיין. הן לא מדברות כל יום, על אף שאין קרובות מהן. שתיהן שונאות בדם קשרים מחייבים מדי, ומתנהלות בכוחות עצמן. שתיהן מעולם לא הסתדרו בחבורת בנות רגילה, שנעדרים ממנה רוחניות ואינדיבידואליזם, וגם כשהלכו למסיבות ביחד, לא הייתה להן כל בעיה להתפצל.

קרן הרימה ספר מהרצפה והחלה לעיין בו. היא עצרה בעמוד הראשון. "יש פה קטע מדהים". היא הקריאה: "אין חומרים מסוגים שונים, אלא רק הרכבים שונים של חלקיקי-אנרגיה. יהלום ועצב, למשל, שונים זה מזה רק בצפיפות חלקיקית. אבל בלב של כל היסודות יש אנרגיה חשמלית. כלומר: כל הדברים עשויים, בעצם, מחומר אחד".

שני חייכה.

"זה מדהים", חזרה ואמרה קרן, "על כאלה דברים דיברתי עם יועד בשבוע שעבר. פירקנו את המציאות לגורמים. ראינו את העולם על הפיזיקה שלו. מָאמָּא, את לא מבינה מה חווינו. עברנו מסע בתאים של כדור הארץ".

"עם מי? עם מה? במסיבה שהיינו ביחד?!"

קרן סגרה את הספר. הציצה בשעון. "אני אספר לך הכל".

"לא, את ליצנית! לא ידעתי שכל זה קרה! בטח, דברי אלי".

קרן שיחקה עם אגודלה בדפי הספר. מרגע שהתכוונה לדבר, שבה אליה התחושה, לפחות גרסה רכה שלה.

חיוכה של שני התרחב. היא הבחינה באישונים הגדלים של קרן.

קרן אספה את שערה.

 

"לפני שבוע בדיוק, את ואני הלכנו למועדון. אני אוהבת שדברים קורים בהפרשים קבועים. בקיצור אני איבדתי אותך והמשכתי לעבור בין הרחבות, ואז הגעתי לרחבת הטכנו".

כשהיא הגיעה לשם (בום, בום), היא דחפה את פסי הבד הכבדים בכניסה. הם נסגרו אחריה. היא הסתכלה על הידיים; ציפורניה הבהבו לפי הצלילים. הטריפ היה מאסיבי, סוחף. אנשים נמהלו זה בזה. "סליחה", היא פלטה. הרוקדים כאילו התמסרו בה. היא נמלטה לקיר. בום. בום.

"הייתי מבולבלת והלכתי עד לקיר, שם עמד איזה גבר גבוה. היה לו שיער שחור עד לאוזניים. התקרבתי אליו, הוא היה חתיך הורס, הוא סלסל את השיער שלו ואמר לי שלום, ואני אמרתי לו שאני כל כך דלוקה, שהמחשבות שלי מתפזרות כמו בועות. אני יודעת שזה הזוי. ואז הוא כאילו תפס בועה באוויר, ושאל, אפשר את זאת? שנינו צחקנו והוא התחיל לגעת בשיער שלי".

הייתה זו נגיעה תגרנית בקצוות של דבר. משהו פעם בתוך קרן, לא בלב, בכל איבריה, כאילו הם נדרכו לקראת דבר שלא יוכלו לעמוד בו כמכלול. במבוכה, קרן התאהבה בגבר הזה, באופן חד-משמעי וחזק. הערב השתנה מאותו רגע.

"הוא אמר שקוראים לו יועד. הוא סיפר לי שחברים שלו נעלמו פה, שהוא שונא טכנו, שכל הבחורות בעיר הזאת שטחיות. תקשיבי שני, אני הרגשתי שאם אני נכנסת מעבר לסם אל תוך עצמי, אני מוצאת שם אהבה מטורפת. לא, אל תסתכלי עלי ככה, אני מבינה שאהבה לא בונים בחמש דקות, אבל בעצם תפסתי שכן. זה היה רגש אורגני, טבעי כמו בכי. היה לו ריח חם כזה כמו לחם והוא הזכיר לי את הילדות שלי. הוא הזכיר לי כשאבא היה תופס אותי על הכתפיים והולך איתי בים. או כשהייתי אוכלת שוקולד ורד הגליל בבית ביום שישי, כי אמא הייתה קונה אותו, ואבא היה גונב לי. אני לא יכולה להסביר לך כמה אסוציאציות עלו לי מהפנים שלו. אמרתי לו כזה, החיים בנויים מאסוציאציות ממש מוזרות, ואף אחד לא מדבר עליהן. את יודעת שני, אני לא רגילה שאנשים זורמים איתי על הצהרות כאלה חוץ ממך. בדרך כלל לא נותנים קונטרה. ואת יודעת מה הוא אמר לי? שאני מזכירה לו את הלהקה נירוונה. הוא ענה בצורה לא צפויה, הייתי ממש מאושרת מזה. ואז הלכנו לרקוד".

כשהם רקדו ברחבה הם היו כמו אש בערה באמצע של שקט טכנו-אי יחסי. משהו בה רצה לקרוע פיסה מיועד, לדרוש אותו לעצמה, והיא אכן תפסה בעורו כמו תלישה. זה לא כאב לו. זה היה נעים. נשימותיהם התערבבו והריח שלו גרם לה ללחץ באיבר המין. היא חשה בזיקפה שלו. הוא תפס אותה ופילס דרך בין אנשים ויצא ותפס מונית.

"נכנסנו לאיזו מונית והיינו חרמנים רצח. הוא אמר לנהג: לשוק הכרמל מספר עשרים. לא רגע, רוצה ללכת לים?, ואמרתי שכן, ואז נסענו לחוף הכי קרוב וישבנו ככה שהים נגע בקצות הרגליים שלנו. הוא נשען על הברכיים והייתה רוח והעיניים שלו זהרו באור המגדלור. את לא מבינה כמה הוא יפה".

קרן הביטה בו ונשענה על מרפקיה. היא חשבה לעצמה שלא אחת הסתכלה על פרופיל של גבר שהסתכל קדימה.

"פתאום הוא כזה אמר לי: אני לא רוצה להזדיין איתך בלי לדבר, ועניתי לו שהלילה ארוך, בוא נכיר כמו אנשים אמתיים. נמאס לי מסתם בעיר הזאת. שנינו על סמים, שנינו חווים משהו… ואז אמרתי לו שפעם ראשונה אחרי כמה שנים בתל אביב, אני מרגישה את הים. הרגשתי שהים נכנס לי מהנחיריים וממלא את כל הגוף. עצמתי עיניים וכמעט בכיתי מרוב שהים היה הווה והחול היה הווה. הרגשתי כל דקירה קטנה של כל חלקיק חול בכל העולם. הוא עטף אותי ולא פקחתי עיניים והוא נתן לי נשיקות קטנות בפנים. ואז הוא לחש שיש לו עוד שקית פה והוציא אותה ושאל אם בא לי. ברור שכן. זה היה מעולה. לקח לזה איזה חצי שעה לעלות ואז השתגענו".

יועד אמר לקרן שהוא צריך אקסטרים. הוא לא יכול לסבול ביניים. קרן התרגשה, גם היא כזו. כל דבר שהיא עוברת מוכרח להפוך לסיפור טוב אחר כך. היא בנתה את הביטחון העצמי שלה על סמך הדברים המשוגעים שעשתה. מילדות קינאה בגיבורות הסרטים והספרים שהתמכרו לסמים, הזדיינו, שברו ממסגרות. היא קינאה בהן ולא הייתה הן. היא חיכתה לבגרות רק כדי לממש את החשקים האלה. ההגעה לתל אביב הייתה ההתפוררות המוחלטת של הגבולות האחרונים. מלבד השעות בהן מלצרה, היא חיפשה חוויות כמו זו. אבל בזכות החיבור הממשי לגוף שלה, ידעה עם איזה גבר לזרום ועם מי לאו.

הם השתתקו, וקרן הרהרה בזה שיועד שבר את החוקים: היא לא תיארה לעצמה שיש מקרים בהם התלבטות לגבי גבר לא צפה, מקרים שבהם המשיכה היא לא אירוע בזמן אלא הזמן עצמו. כשהוא נישק את פניה היא חשה כאילו נולדה וחיה ברגע הזה. הוא נגע בחלק הפנימי של רגלה.

"העניינים התחממו בואי נגיד, ו… סליחה, עולות לי דמעות מלדבר על זה. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ואמרתי לו יועד, וואלה, אני מתרגשת. אני מבינה שזה שובר את המשחק אבל אני מתרגשת. הוא שאל אותי איזה משחק ואמרתי לו אל תשחק אותה שאין משחק. והוא אמר אני לא חושב שאנחנו חלק מהעולם כרגע. את מרגישה את זה איתי? אמרתי לו – מה אתה מרגיש? והוא אמר: את חלק מהים והחול ואני ממך. אני לא מרגיש סתם אחד איתך, כי אז לא היה לי אופי. אני מרגיש שהלב שלי בוקע מהחזה אבל גם שאין לי לב ואין לי חזה. שאני עומד בקצה הצוק של החומר, של הגוף, נוטה אל מימד של רוח בלבד. שיש מצב שאנחנו בכלל לא פה ובכלל נמצאים בנירוונה".

קרן הרהרה במה שהוא אמר וניסתה לעמוד בגבול המדויק בין תחושת האחדות עם היקום, לתשוקה שלה. הם התנשקו בפראות ונהנו מהנשיקה. ליטפו זה את פני זו. העולם צרח סביבם. היא פקחה עיניים כדי לגלות – ולהיצמד ליועד בחשש – שהרצפה חולקה למחומשים, שכל פני החול שווים למראית עין, ומסתובבים זה בצמוד לזה. צבעו הכחול הכהה של הים היה עז עד כדי זוהר, והרקע השחור מאחוריו היה חזק אף הוא, הכי שחור ששחור יכול להיות, מנוקד בניצוצות כסוף יהלומיים שפרצו מהן אלומות אור ארוכות וחדות. יועד וקרן התחבקו והביטו בתדהמה בדבר שהיה מולם.

"שני, את לא מבינה איזו ראייה ויזואלית הייתה לי. הטבע חי בי שני אני בוכה מלדבר על זה. התחבקנו ושרטנו אחד את השני והתחלנו לבכות. אני בכיתי ראשונה ואז הוא קבר בי את הראש שלו וגם הוא דמע. סיפרתי לו שאבא שלי מת. סיפרתי לו על כל החוסר ביטחון שהיה לי. הוא אמר לי שאני הכי יפה בעולם. סיפרתי לו על החור הזה שיש לי בבטן מאז אבא, ושאני רואה שלכולם יש את אותו חור ולא בגלל שהם איבדו הורה, אלא כי החיים הם כאלה, יש איזשהו ריק בלתי ניתן למילוי, ושאם היינו ממלאים אותו היינו מתים. הוא אמר שגם הוא מרגיש את זה בעבודה וביום-יום, אבל שהוא לא חושב על זה בדרך כלל, כי המגננה היחידה שיש לאדם היא הדחקה. הבנתי שגם אני מדחיקה משהו, ולא רציתי להתעסק בזה. הוא תפס את הפנים שלי כמו שתופסים תכשיט יקר והסתכל עליהם".

 

"אני חייבת חייבת לעצור אותך" אמרה שני, ידה על ליבה, "אני חייבת חייבת – וואו – קרן, אני כמעט בוכה!"

"תבכי, אהבה שלי".

"בחיים לא ראיתי אותך ככה! אני לא מאמינה. את מצאת את האחד שלך".

"יש סיכוי".

"אני מרגישה את זה", שני הצביעה על עצמה, "אני מרגישה את זה, אני ידעתי שזה יקרה לך. את זימנת את זה. בזמן האחרון פשוט ידעתי שתמצאי את האחד. הכל ידוע מראש… אני לא מאמינה… קרן… איזו התרגשות, כל מה שאמרת עכשיו חי בתוכי, הסיפור הזה הוא חלק מהנפש של היקום. את חווית את הדבר עצמו".

"את מבינה", קרן חייכה, עיניה זוהרות מבכי, והיא שמה לב שהנשימה שלה הוסדרה. היא אחזה בספר שקראה ממנו את הציטוט, ספר שיכלה עכשיו להבין. "אולי אני אביא את זה למפגש עם יועד?"

"בטח".

"אני צריכה עכשיו ללכת. תלווי אותי?"

שני התנפלה על קרן בחיבוק. קרן הדקיקה עטפה את גופה הדובי של חברתה. כך שהו דקה ארוכה. קרן יצאה לדרך. הייתה זו שעת בין ערביים בתל אביב, וקרן חצתה את הכביש לכיוון בית הקפה, שם ישב יועד וקרא בתפריט. מבטיהם נפגשו. הוא נעמד, מרוגש כמוה, והושיט יד לחיבוק. הם הזמינו מהמלצרית ולא הצליחו להסתכל אחד על השנייה. בחלוף כמה דקות יועד אמר, "אז מה את מספרת?"

"מה?"

"מה… מה את עושה בחיים?"

היא התבוננה בו. היה איזשהו רחש, אולי ברקע, שנפסק. בבת אחת זה היה. "מה אני – אני כרגע ממלצרת, בין לבין כזה".

"בין מה למה?"

"עבודות, אני יודעת?"

הוא גיחך מאפו. "אוקיי…"

שתיקה קצרה. יועד הצמיד את הפלאפון לשולחן וסובב אותו כשאצבעו לוחצת על המרכז. קרן התבוננה בזה. היא אמרה – "אממ, מה אתה עושה ביום-יום?"

"וואלה יש לי חנות פלאפונים".

"באמת?"

"עשיתי תואר… לא יצא מזה משהו. פה יש יותר כסף".

"אהא. תואר במה?"

"בקרימינולוגיה. סתם זין".

"איפה?"

"שמה, ב… מכללה".

היא בלעה רוק ולשמחתה קיבלה את המנה שלה. גם הוא. הם אכלו בשקט. בשלב מסוים קרן שאלה מה הוא מרגיש לגבי מה שחוו ביחד, ויועד התלהב: "זה היה אחד המגניבים קרן, חבל על הזמן". אישה מרוטה, שחומה כמו שקד, ניגשה לשולחן וביקשה כסף. שניהם נדו לשלילה. הם סיימו לאכול ויועד המשיך בתנועה המעצבנת עם הפלאפון ומדי פעם מישהו הגיש שאלה לשני. הם ביקשו חשבון וקרן התלבטה מה תעשה הערב. אולי תלך למסיבה.

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. amosmadar הגיב:

    את לא מפסיקה להפתיע אותי, נעה. סגנונות שונים, אך תמיד אותה איכות מילולית. את כותבת כה מוכשרת ומוצלחת. הטקסטים שלך הם כמו שקית של עוגיות עבאדי כשאת במאנץ' וצופה ב'מסע בין כוכבים' ופתאום מבינה איזה עיניים מהממות יש לרייקר וכמה נעים רעש המנועים של הספינה אפילו שזה לא הגיוני שיהיה רעש מנועים בריק המוחלט ואז את חושבת שזה מדליק להיות גבר סטרייט ולהצליח להימשך לרייקר באט דן אגיין מייבי בכלל כולנו קוויריות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s