אימא שלי הייתה אדם כל-כך נוקשה, שכאשר צעדה ברחובות הכפר נראתה כמו פיון, חייל צעצוע. אימא הייתה כל כך נוקשה שכדי לפרוס את הלחם בארוחת הערב הייתה צריכה לקחת צעד קדימה, צעד אחורה, כך שנראה היה כאילו אותו חייל קיבל שוב פקודה מוזרה שרק הוא שומע. כל-כך נוקשה שכמעט תמיד עמדה, ואם לא עמדה שכבה, אפילו ישיבה על ספה נראתה כמו משימה בלתי אפשרית בשביל אימא.
אימא הייתה כל-כך נוקשה ובסתר ליבה פחדה כי תתקוף אותה מחלה קשה. בכל בוקר גיששה בגופה וחיפשה סימנים שהמחלה נקשה. פעם אחר פעם פנתה לרופא והראתה לו את הבליטה שיצאה באחוריה, טענה בפניו ששדיה הפכו נוקשים מאוד והגב מה נותר לומר… אם כל אלה אינם סימן שהיא חולה במחלה קשה, אז מה כן? חשבה. הרופא שפנה אליה בחיבה יתרה הצליח בכל פעם לשלוח אותה מבלי שאבחן את המחלה הנוראה. אימא ממש כעסה, והרגישה כי זה מצליח למרוח אותה בלשונו החלקה. עכשיו כבר הייתה נחושה בדעתה. היא תאבחן את עצמה.
ערב אחד בזמן הרחצה הרגישה חולשה נוראה.היא חצתה את החדר ונשכבה כמו שהיא, עירומה על מיטתה. רגע לפני שנרדמה חשבה לעצמה, הנה היא אוכלת אותי מבפנים, מחלה ארורה! בבוקר קמה ונראתה כמי שכבר השלימה עם גורלה. חצתה את החדר לכיוון חדר הרחצה ובדרך הבינה כי היא לא מרגישה דבר. אולי טעתה ובעצם אין היא חולה ולמעשה הייתה זו סתם חולשה רגילה? כמעט רגועה, אחזה במברשת השיניים, מרחה את המשחה וקירבה אותן לפיה, ואז גל בחילה נורא תקף את אימא היקרה והיא שתמיד מוכנה, סובבה את ראשה והקיאה ישירות לתוך האסלה. דיי כבר! חשבה לעצמה מתי יבינו האחרים מה שהבינה היא מזמן, למה חושב הדוקטור שהוא יודע יותר טוב ממנה מה מתרחש בגופה? מי כמוה יודעת את הסכנה העורבת לאישה נוקשה?
אימא הרגישה שאין היא יכולה להיוותר נוקשה ולכן חיפשה דרכי פעולה כמו חייל היוצא למלחמה. בתחילה ניסתה בתוך נפשה לשלוח פקודת ריכוך, אך מהר מאוד הבינה שכך אינו מתנהג החייל שביקשה בנפשה, לכן חיפשה דרך עקיפה, ונמלכה בדעתה לצאת אל הרחוב שבו אולי תמצא איך לרכך את עצמה. אנשים ברחוב תמיד מאוד אהבו את אימא, כי אמנם הייתה נוקשה אך בתוכה הייתה רכה כמו חמאה. בפינת הכפר, נזכרה, מתקיימים שעורי יוגה, ויודע כל בר-דעת שיוגה היא חוכמה עתיקה, איך לא חשבה על-כך קודם, טרם המחלה התבייתה. אבל אימא היא חיילת טובה וחייל טוב אף פעם לא אומר נואש, פתחה את הדלת הכחולה ונשבעה בליבה כי תבוא פתוחה, וכך נכנסה פנימה והכניסה פנימה.
כבר שבוע שאימא מתרגלת – כן יוגה מתרגלים ולא מתאמנים ביוגה – מברכת את השמש כל בוקר לפחות שבע פעמים וכשמסיימת, לתרגל כמובן, נעמדת על ראשה מול קיר הכניסה לאחר שנעלה את הדלת כדי שאיש לא יכנס וזאת תחבוט בה בדיוק כשהיא על ראשה. אימא מרגישה שהתקדמה במהרה ואילו כל הקבוצה ממש משתהה וג'יבלי מדריך היוגה אומר שהיא חזקה. אבל אימא עדיין מרגישה רע, בכל בוקר אותה הבחילה ובערב היא ממש, איך אומרים? גמורה.
יוגה לא מספיקה, חשבה לעצמה ובכל בוקר מיד אחרי היוגה פצחה באימוני שחייה, והקצב מהיר, כעבור שבוע כבר שוחה למעלה משעה.
זהו. יותר מזה כבר לא תוכל לעשות, חשבה, ובערב כמעט שנפלה מרגלה. בזווית האוזן שמעה את קריין החדשות, "בהמשך המהדורה טרנד הנשימה המודעת, שיטת ריפוי עתיקה שהמתרגלים אותה טוענים כי בכוחה לרפא את הגוף הרגשי, הפיזי, המנטאלי והאנרגטי". מיד התיישבה וחיכתה, ופתאום לא שינה לה שהיא מבזבזת את זמנה בעודה ממתינה לאייטם הנשימה. כמו בכל יום, אותו אייטם שהקריין מספר עליו בתחילת המהדורה, גם הפעם הגיע בסופה. אימא ישבה ממוקדת כולה וידעה שזה, זה מה שהיה חסר לה כדי להגיע להשלמה עם מותה.
למחרת פתחה את הבוקר בנשימה, צחצחה את שיניה בד בדד לתרגולי הנשימה, יצאה לרחוב ותרגלה. בשיעור היוגה לא הקשיבה להוראות הנשימה של ג'בלי כי האמינה שבכל מקום עדיפה לה נשימה מודעת מכל נשימה רגילה, ובדרך חזרה גם תרגלה, כשאכלה תרגלה, כשישנה תרגלה.
אימא התחילה להרגיש קצת יותר נינוחה, הבחילות כבר תקפו אותה לסירוגין בבקרים והיא הרגישה שהצליחה להגיע לכדי השלמה, עכשיו תוכל למות שלווה. ויתור אינו חלק מאופייה של אישה נוקשה, שהמשיכה בדרכה החדשה אפילו שלפעמים כבר לא ידעה אם חשה עייפה בשל מצבה או שהתרגולות הבלתי פוסקת של היוגה, שחייה ונשימה מעייפות אותה. עכשיו הרגישה ממש חזקה. היא ירדה במשקלה וכמעט וחזרה למשקל שבו הייתה כשהייתה נערה.
בוקר אחד קמה ללא הבחילה והרגישה נפלא, מוזר, אמרה בליבה, זה כבר הבוקר השני שאין לי בחילה. כבר שלושה חודשים שאני מתרגלת והנה הגיעה הקלה, אמנם ברור כי המחלה לא התנדפה, אבל לפחות הסימפטומים היטשטשו. שמחה מילאה את ליבה, עכשיו תוכל למות שלווה. אם כבר, חשבה, אולי גם תתחיל לשמור על תזונה נכונה. מכיוון ששיערה כי קרב יומה, החליטה לחיות נכונה עד סופה.
ערב אחד, כשכבר סיימה לבלוע את הספירולינה, זרעי הפשתן והצ'יאה תוך כדי תרגולי הנשימה, כאב חד פילח את ביטנה התחתונה. אימא לא נבהלה היא כבר הייתה ממש מוכנה, נדמה כי מרבית חייה התכוונה לרגע הזה. היא לא מפחדת ובהחלטה חשה חזקה. סוף סוף התיישבה והמתינה רגועה, שלווה וחזקה. כן חזקה. יצאה לגינה שם יהיה לה נוח יותר לקבל את מותה, שיערה, שכבה בערסל ותרגלה נשימה. הכאב חזר שוב לאימא אהובה אך היא חזקה, היא נשמה לתוכו והרגישה אותו. היא לא התעלמה מהכאב בדיוק כמו שג'יבלי חזר וחידד כל תרגול מחדש. לא אכנע, חשבה לעצמה, לא אחרי כל העבודה הקשה. אני חזקה, אמות בשקט. דגדוג בלתי ניתן לשליטה זרם הישר מעיניה, אצבע מורה שלחה לסילוק המטרד הנורא. הנה, חשבה, בכל מאודי רציתי לא להיות נוקשה, תרגלתי ועכשיו אני נמסה.
בבוקר פקחה את עיניה משתוממת לנוכח חייה. עוד יום חשבה לעצמה.
היא הורידה רגל וכבר כמעט הגיעה לאדמה, כשדקירה הכריעה את אימא בליבה.
בכורות 