בכו – יוכי כהן

שנים הפצרנו בו להפסיק לעשן. הוא מצדו ניסה: שימוש תרופתי, תחליפי ניקוטין, טיפולי היפנוזה ודיקור סיני, אלה כשלו ועלו בתוהו. אמרו לי שמאבק ארוך בסרטן גרוע בהרבה ממאבק קצר בו, איני בטוחה שזה נכון למי שנשאר מאחור. האבחנה הקשה ומותו של אבא התרחשו כל כך מהר, הכול נראה כמו חלום בלהות שתכף אתעורר ממנו בזעקת הקלה. בכל בוקר במהלך השבעה מתעוררת בלי לזכור כלל את האסון, ונאלצת לחיות את האובדן מחדש. איך אצליח להשלים עם העובדה שהאדם היחיד שאהב אותי בלי שום תנאי כבר לא קיים בעולמי? איך אוכל אי פעם לחשוב על אבי מבלי שליבי יתכווץ?

"כולנו יודעים שבשבילך זה הכי קשה," הוא מנשק לי את המצח. אני עדיין רווקה, בלי משפחה משלי והייתי הכי תלויה באבא. אחי מרחם עלי.

"כולנו באבל" אומרת ונסוגה לאחור.

"את הבת, היה בניכם קשר מיוחד. אני ורון לא היינו מסתדרים בלעדייך, בעיקר לקראת הסוף."

בחורף שעבר כשאבחנו אצל אבא סרטן ריאות שכנעתי אותו שנלחם בזה יחד. סעדתי אותו אחרי הביופסיה, ישבתי לצדו בטיפולים הכימיים והתעקשתי שנקבל חוות דעת שנייה ושלישית. כשכל המומחים הסכימו שאין מה לעשות ושהספירה לאחור החלה, הייתי אתו שהחליט להפסיק את הטיפולים המזעזעים.

"אנחנו כאן בשבילך. את יודעת את זה, נכון?" עניו החומות של אור בורקות מדמעות. אני מהנהנת ומקנחת את האף.

לפתע נכנסת הדס, עציץ גרניום בידה. "מאמי הורי שלחו עציץ לתנחומים.  הם יחזרו מצרפת בעוד שבועיים, כך שלא ינכחו באזכרה של החודש," הסתכלנו עליה ושתקנו. "אם לא תרצו אותו אשמח לקחת אותו לדירה שלנו," הביטה אל אור.

"קחי אותו," אני אומרת. מפתיע אותי שמישהו מסוגל להתעניין בצמחים שתי דקות אחרי שאבינו נפטר.

לפני שעולה למרצדס ומקלידה בwaze ויצמן 4 תל אביב, מביטה לשמיים, נחשפת לשמי בוקר כחולים, נקיים מכל ענן. מבשר טובות אני מחליטה. מכיסא הנהג משננת את הדברים שאני עומדת להגיד: וואו, איזה כבוד. לעולם לא אהיה תחליף ראוי לאבא, אבל אעשה כמיטב יכולתי להצעיד את החברה קדימה. הגעת ליעד, האפליקציה מכריזה וקוטעת את רצף המחשבה שלי. מחנה את הרכב. מסתכלת על מבנה מצופה טרוורטין. משרדים במקום כזה בטח עולים הון. נראה שעורך הדין של אבא הוא כריש. לוחצת במעלית 4 ובאדיבותה של המזכירה החטובה, נכנסת למשרדו של עו"ד גוטמן. התאומים ובנות זוגם יושבים סביב שולחן מהגוני עגול. "עו"ד גוטמן טרם הגיע, תרצו בינתיים לשתות משהו? תה ירוק? קפה? מים מינרליים?"

"לא תודה," עונה בשם כולם.

משרדו של גוטמן הוא שילוב מרשים של ישן וחדש. הריהוט עשוי זכוכית ומרוכך בשטיחים אפגניים ובכמה פרטי ריהוט עתיק. "מקום יפה," אומרת.

הדלת נפתחת וגבר נמוך ושמנמן נכנס במהירות לחדר כשהוא מתנשף. הוא נראה בן 35 בערך. "אני עורך הדין דין גוטמן. סליחה על העיכוב." עובר מאחד לאחד לוחץ ידיים ועורך היכרות. תוהה אם בראשם של התאומים עולה מחשבה דומה לשלי: מדוע אבא שכר שירות מעורך דין כל כך צעיר, ולא זלצמן, שמטפל בענייני המשפחה כבר שנים?

"כרגע הגעתי מפגישה בדרום העיר," גוטמן אומר ומתיישב לידי. "לא ציפיתי שתתארך כל כך, מבקש את סליחתכם על ההמתנה."

הוא שומט תיקיית קרטון על השולחן ומכחכח בגרונו. "ראשית, תרשו לי להביע את השתתפותי בצערכם. חיבבתי מאוד את אביכם. אומנם נפגשנו רק בינואר האחרון, זמן קצר אחרי שקיבל את ההבחנה, אך משום מה אני מרגיש כאילו הכרתי אותו שנים. לא יכולתי להגיע לאזכרה של החודש אתמול, אך השתתפתי בהלוויה. חלקתי כבוד אחרון כחבר ולא כעורך הדין של אביכם." לאחר נאום פתיחה ממשיך גוטמן, "לכבוד הוא לי להיות המוציא לפועל את צוואתו. שנתחיל?"

כעבור חצי שעה, מוסדות הצדקה שנתמכו בנדיבות לאורך קיומם מכספי אבי, נהנים מכושר פירעון משופר. רון ואור ירשו סכומי עתק שיאפשרו להם לבלות את שארית חייהם בבטלה מוחלטת. איך אבא הצליח לצבור הון שכזה?

"נירית תקבל את חלקה בירושה בשלב מאוחר יותר" גוטמן מסיר את משקפי הקריאה ומביט בי. "יש כאן נספח, אסביר לך בפירוט אחר כך."

"בסדר" אומרת. למה אבא לא נתן לי את חלקי היום?  מגרדת את ראשי במבוכה.

"הנושא הבא הוא הבית של אביכם." הוא ממקם שוב את משקפי הראייה מעל אפו וממשיך לקרוא מהנקודה שהפסיק. "הבית  ברחוב אשכולית 42 בשכונת הגולף בקיסריה, עם כל תכולתו יישאר במשך שנה בדיוק כפי שהוא היום. המבנה והתכולה לא יימכרו ולא יושכרו במהלך התקופה הזאת. ילדיי רשאים להתגורר בבית ולהשתמש בחפצים שבו לצרכיהם האישיים"

"בשביל מה זה טוב?" רון קופץ ונועץ מבט בעורך הדין. "יש לנו בתים משלנו. אין שום צורך להחזיק את הבית שלו." "זה טירוף. שנה שלמה של ארנונה מזעזעת. שלא לדבר על עלות האחזקה של הבית," אור הוסיף.

"זאת הצוואה של אבא ועלינו לכבד אותה. חשבו על זה, כך יהיה לנו זמן לעבור על חפציו ולהיפרד ממנו לאט," אני אומרת בנינוחות, כשאני בטוחה שאני זו אשר מקבלת את החברה ששווה היום מיליונים. בנות זוגן של אחי מהנהנות בראשן למשמע דברי. התאומים ירשו את האופי של אבא- פסקני ומעשי. קהות רגש מועילה כשהיה צריך לערוך את ההכנות להלוויה, היום זה נשמע חוסר נימוס. עו"ד גוטמן מכחכח בגרונו ועוצר את הדיון על הבית. "נעבור עכשיו לסעיף 5 בצוואה, י.ד בינוי ושיכון. הדופק הולם בראשי. אני קופאת "כל המניות ב- י.ד בינוי ושיכון יועברו ל…"

"מה?!" אומרת בקול רם ומתעצבנת בלי שום בושה. התאומים מסתכלים אחד על השני ולא מוציאים אף הגה מהפה. דמעות חונקות את גרוני, משתלטת עליהם ומזדקפת.

"בוודאי קיימים סעיפים נוספים, את היית האור של אבא," אור אומר ורון מוסיף "זה לא ייתכן."

"תם החלק של קריאת הצוואה, יש עניין אחד שאני צריך לדון בו עם נירית. יש שאלות לפני שאנו מתפזרים?"

"לא. הכול ברור," הם עונים.

"אם כך אתם פנויים ללכת לדרככם, נירית את תישארי, יש עניין נוסף שעלי לדון איתך ביחידות." ממשיכה לשבת. התאומים קמים מהכיסא מחבקים אותי חיבוק דב "כשתסיימי פה תתקשרי, אנחנו מחכים," רון אומר. אור נושק לי על הלחי ולוחש "אל תדאגי הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך שאבא יודע מה הוא עושה." שניהם פונים לעבר הדלת ויוצאים.

"את בסדר?"  שואל אותי. למרבה הזוועה מתחילה לבכות. היבבות מתחילות בשקט, אבל די מהר נהפכות להתייפחות סוערת. גוטמן מושיט לי ממחטת נייר. "אני מצטערת, קשה לי מאוד, אבא… החברה…" אומרת ומנסה לשלוט בעצמי.

מתוך תיק עור הוא שולף תיקיית קרטון שניה ומניח אותה על השולחן. "אביך תכנן עבורך משהו שונה." פותח תיקייה ומושיט לעברי בד כותנה מגולגל, ישן ועליו פסיפס קמטים עם כתוב בכתב לא ברור.

"מה זה?"  אחרי כמה שניות של מבט, מזהה כתב דפוס, מסולסל עם חלקי מילים מחוקים.  מנסה לקרוא ולהבין אבל לא מצליחה. "אז מה הקטע, הוא הוריש לי דף מימי קום המדינה? יופי, עכשיו אני יתומה וענייה," בוכה ומצחקקת בו זמנית.

"לקלף הזה מצורף נספח שאבא השאיר עבורך. איני יודע עד כמה נכון במצבך שתקראי אותו לבד. הרשי לי בבקשה לקרוא אותו עבורך."

ליבי דופק בזמן קריעת המעטפה. מכריחה את עצמי להישען אחורה ולשלב ידיים. עורך הדין גוטמן מרכיב את משקפי הקריאה ומכחכח בגרונו.

"נירית יקרה של אבא,

מבקש את סליחתך על התקופה בה היית לצדי. את היית עמוד התווך שבזכותו התעוררתי בבוקר. לא רציתי לעזוב אותך כל כך מהר. את חזקה ואת תחזיקי מעמד. הלוואי שיכולתי להיות לצדך עכשיו ולתמוך בך כמו שאת עזרת וטיפלת בי. בוודאי נדהמת לגלות שאחיך קיבלו את הירושה ואת לא."

"את בסדר? אולי תרצי שנעשה הפסקה?"

"אני בסדר," לוחשת ומכסה בכף ידי את הרעד בסנטרי.

"העסק אף פעם לא התאים לך, כשבאת אלי בבכי, מתוסכלת ומלאת כעס, קיבלתי אותך ברצון לעסק ומצאתי לך משרה במחלקת קשרי לקוחות. הייתי מוכן לעשות הכול שתהיי מאושרת. הנחתי לך להישאר בעבודה נוחה ומשתלמת שלא מציבה בפנייך אתגרים ולא מרגשת אותך."

"אני אוהבת את העבודה שלי. אני מתעוררת כל בוקר בשמחה. אני רוצה להמשיך לעבוד בה,"  אומרת.

"כאן אני חוזר לבד שהצגתי בפנייך."

"מכיוון שמכל ילדיי היית הקרובה לי ביותר.  החלטתי שאת זו שתקבל את הקלף יקר הערך. קלף זה עובר בירושה מזה דורות רבים וכעת עלייך לשומרו מכל משמר. ילדה אהובה שלי, אני מניח כי עתה את כועסת אך אני מקווה שתביני אותי."

"זה טירוף מוחלט," צעקה יוצאת מגרוני.

"תראי, אם את מרגישה שזה יותר מידי ליום אחד, אנחנו יכולים לקבוע עוד פגישה. אני מכיר פילולוג מצוין ששמו הולך לפניו, פרופ' עזרא פליישר, בואי וניפגש, אני מבטיח לך שתראי את הדברים אחרת הוא יעזור לך."

"אני לא זקוקה לשום פילולוג ושום פסיכולוג עכשיו," אמרתי מבלי לחשוב.

"אסביר לך, פליישר חוקר טקסטים כתובים, בעיקר עתיקים. הוא מכריע בשאלות הקשורות לטקסט וקובע האם זהו נוסח מקורי של טקסט, מיהו המחבר וכיוצא בזה. הוא יוכל לאמוד את ערכה הכספי של הירושה, תעשי טובה לעצמך, ותסכימי להיפגש איתו."

קמה במאמץ. "כשבאתי בבוקר ציפיתי לצאת מכאן מנכ"לית, התכוונתי להביא את העסק לפסגות חדשות, ובמקום זה אני אמורה לחקור איזה חתיכת בד. אני מצטערת מר גוטמן, זה יותר מידי עבורי ליום אחד, אני אהיה איתך בקשר."

הוא מושיט לי פיסת נייר ורודה ומרובעת לתוך היד ועליה נכתב: 20/4/05 שעה 11:00 חדר 420 בניין 70 האוניברסיטה העברית. "למקרה שתשני את דעתך."

זה מחר אני נחרדת ובסוף מסכימה ללכת את הגרוע מכל עברתי מה נותר לי להפסיד, ואחרי בכי… שינה… בכי אני נכנסת לבניין האוניברסיטה בצעדים כבדים עולה לקומה רביעית, לעיניי נגלה אדם מבוגר מרכיב משקפיים נדיב במיוחד וחייכן. "נעים מאוד פרופ' פליישר," מושיט את ידו, "גוטמן סיפר לי על אבא משתתף בצערכם לא פשוט לאבד אדם קרוב." "תודה," עניתי בשקט  מחשש שמא אפרוץ בבכי שוב אף על פי שמאגרי הדמעות כבר התרוקנו. הפרופסור מביט בי במבט מנחם. אני מושיטה לו חתיכת בד כותנה ועליה אותיות שנראות כמו שרבוט של כלום לא מעניין.

הוא מחייך חיוך רחב, ענייו זוהרות כאילו הגיע לאוצר אחרי שעבר דרך ארוכה ומתישה. ממשש בבד בהתפעלות ואז מוציא זכוכית מגדלת ומתחיל לקרוא:

בכו

          אחים וגם סיפדו              עלי ציון ברוב המון

                         כמו מספר הדדרימון        ויאשיה בנו אמון:

בכו עורים אשר נעו   בתוך ציון מגואלים   בדם חרות מבוקעות   ודם טפים ועוללים:

בכו אשות מבוררות   ונשמרות ונטהרות   אשר היו לזרע חם   בנדותן מעוברות:

בכו רכים מעוגנים    יחפים ירמסון קוצים   לבושים ישאבון מים   ולהם יחטבו עצים:

בכו על איש אשר עשה   עלי עבדות ולא נוסה   ויאמרו לו סבול גם שא   ולא יאכלו לשאת משא:

בכו זרים אשר מכים   טמאים לאכול שקצם  להכחישם ברית צורם   ואת ארצם נוה ריבצם:

הוא קורא וזוהר המילים יוצאות מפיו בשטף ובמהירות כאילו זהו טקסט שנקרא באופן קבוע לפני השינה. העיצורים והמילים חולפים על פני כרוח והוא ממשיך:

דמו שרות וגם שרים   ואנחותי בקול ארים   והאבנים והצורים   להאנח באנחתי:

ויצעקון בקול גדול     ובמרירות ושיברון    והתורה והארון    וידמעון בדמעתי:

אשר תוך שערי חולדה   ושית זונה וגם נידה   מקוטרת כמו קידה   ואל תחרש תהילתי:

יסוד שירי בני אסף   אשר הולל  וגם הוסף   בקול גדול ולא יסף   ואל תחרש לעזרתי:

"וואו," הוא מתנשם ומתפעל יחד. "יש לך כאן אוצר גדול! ואז ניגש למדף בספריה מוציא מתוכו ספר עב כרס וקורא בקול רם:

כמו מספד הדד רימון / ויאשיה בנו אמון.

בכו רכים מעגנים /יחפים ירמסון קוצים,

לכושים ישאבו מים / ולהם יחטבו עצים.

בכו על איש אשר עשה / עלי עבדות ולא נסה

ויאמרו לו "סבול גם שא!" / ולא יכול שאת משא.

בכו אישים אשר רואים / בניהם המהוללים

אשר בפז מסולאים / ביד כושים מחוללים…

בכו.. . בכו.. זה הדבר האחרון שעכשיו אני צריכה לשמוע, אנשים בוכים. הייתי בטוחה שרוחי תתעודד והפרופ' יעזור. לא מאמינה הגעתי עד ירושלים ומה אני שומעת? בכי.  כועסת ומחייכת הוא מחייך ולא מתוך כעס. "יוסף אבן אביתור, הוא המחבר של הקינה הנפלאה שירשת." אני פוקחת את עניי מביטה בו במבט תוהה. "המונח 'קינה'," ממשיך להסביר, "מציין שיר הספד על מת ובמקרה שלנו המונח 'קינה' הוא סוג של פיוט ארץ ישראלי, ראשיתו בתקופת הפייטנות הקדם קלאסית. פייטני ספרד ובניהם אבן אביתור כתבו קינות לתשעה באב בתבנית הסליחות, אך התמקדו בהן כמובן לענייני היום- חורבן המקדש וצרות הגלות." בתקופה בה חי אביתור ידועות לנו בארץ ישראל רק הפרעות הקשות שעורר מלך מצרים הקנאי אלחאכם  אשר החלו בערך בשנת 1012 ונמשכו עד שנת 1033. הפיוט המדהים הזה שירשת מתאר בצבעים עזים מאורעות אימים שהתרחשו בארץ בימי המשורר. אסכם את העובדות הידועות לנו," אומר ברצינות גמורה. "ציון, מקום המעשה דהיינו: ארץ ישראל או ירושלים, נזכר פעמיים בקינה. האויבים מכונים כושים או זרע חם משמע שלא היו מילדי הארץ, אלא מן הגדודים השחורים של מלך מצרים. אלו מכריחים את היהודים לדרוך בקוצים ברגליים יחפות ולעשות כל מיני עבודות פרך: לשאוב מים, לחטוב עצים, לשאת משאות כבדים שהם למעלה מכוחם. המציקים מכים אותם, כדי שיאכלו חיות טמאות. ההם רוצחים ילדים, זקנים ונשים מעוברות. דם הקורבנות מכסה את רחובות העיר וגופותיהם נטושות ללא קבורה, גם מעשה אונס לגבי הנשים אינם חסרים, יש שעושים אותם לשפחות הנשים המצריות. מלבד זה הורסים את בתי התפילה של היהודים."

"כמה סבל," קוטעת אותו, הפרופ' לא מתייחס להערתי וממשיך להסביר על הקינה במלוא המרץ.

"הפיוט הזה מופיע במקורות נוספים ללא ייחוס כדוגמת הספר הזה המונח מולי. החיבור יוצא דופן מאוד בנוף יצירתו של המשורר הגדול הזה בתוך הרבה מאוד שירים שלו הוא היחיד במשקל כמותי. כמו כן, הוא מעורר תשומת לב הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. במשקלו ובסגננו הוא 'ספרדי', בשעה שעיקר יצירתו של אביתור היא לפי דרך הפייטנים המזרחיים, ובעיקר פי זו של רב סעדיה. מפאת תוכנה הוא מצויין בכך שבכל בית מובלט פרט ממשי של הייסורים הקשים שפקדו אז את הישוב בארץ.  אך סוגית הזמן אינה נפתרה. עמיתי החוקרים חלוקים בדעותיהם."

"למה הכוונה סוגיית הזמן?" מתחילה להילחץ פניי מאדימות.

"לשנה בה נכתב הפיוט."

"השנה המדויקת חשובה?" שואלת בחשש. הפרופ' לא עונה ומסביר את המחלוקת.

"נהגו לייחס קינה זו לגזירת הכליף אל חאכם, שציווה להרוס בתי כנסת וכנסיות ופקד על בני הדתות הזרות להתאסלם או לעזוב את הארץ. תחילה נגזרה גזירה זו על הנוצרים בלבד, אך בשנת 1012 השיגה את היהודים. ומשום כך עמיתי שירמן סבר למאורע זה וכיוון לשנת 1012. אולם, הנחה זו אינה יכולה להיות נכונה. הקינה מתארת צרה שבאה על ציון. בעוד שגזירת אל חאכם הקיפה את כל ממלכתו. אבן אביתור מקונן על יחסים שבין אדם לחברו ולכן ניכר שהקינה אינה מדברת על גזירת מעין זו של אלחאכם, אלא על התפרצויות בלתי מרוסנות של פראים, שהמיטה אסון על הישוב. שואה כזו באה על ארץ ישראל בשנת 1024 ובשנים שלאחריה כאשר גדודי בדווים כהנהגת האחים בני ג'ר'אח שהתפרצו אל הארץ וכבשו את רמלה, עיר הבירה באותה תקופה והחריבוה, וכן עשו גם לירושלים.  אך אל דאגה סוגיה זו אינה משנה את שווי הירושה."

אני נאנחת בתחושת הקלה. "על כמה נאמדת הירושה?"

"מיליונים. אוכל לארגן פגישה עם נציגים מהספרייה הלאומית על מנת לפתוח במשא ומתן. את עורך הדין גוטמן אני מכיר מצוין הבטחתי לו להיות צד שלישי ולוודא שתקבלי את מלוא הסכום המגיע לך אודות הקינה"

"לא! לא! בשום אופן לא אמכור גם אם אהיה ענייה אבא ביקש שאשמור על פיסת הבד הזו וכך יהיה!" שלוש שעות אחרי שנכנסתי לבניין בצעדים כבדים, אני משתרכת החוצה ברגשות קשים. הלם. ייאוש. כעס. יגון. אני פותחת את דלת המכונית בתנופה, "הביתה," אני מודיעה לנהג. כשהנהג עוצר ליד הבית אני פותחת את הדלת ועולה בריצה במדרגות השיש ניגשת לחדר השינה ומזנקת על המיטה. שאלוהים יעזור לי. איבדתי את אבא, את הקידום ועכשיו את הירושה. אפשר להידרדר יותר עמוק?

"נירית, נירית, קומי ישנונית."

אני פוקחת עניים עייפות כמצדדי דפים מלאים במאמרים, שירים ופיוטים. "אבא, מה זה? איפה אני? אתה חי?"

"נירית את בסדר? צעקת מתוך שינה כנראה מרוב לחץ. מבחן הגמר הזה לא עושה לך טוב."

"מבחן גמר, מה עם הפרעות ברמלה? מה עם אלחאכם? יוסף אבן אביתור?"

" עם מי?  לא מבין על מה את מדברת."

"מה אמרת? מבחן גמר,"  מביטה בשעון שמראה 9:00, "מבחן גמר! עוד שעה!" אומרת וקופצת מהמיטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s