החיים מתנת – גלעד שמילו

נולדתי ביום שבו כוכב נולד. כל הארץ עצרה נשימה כשים של דמעות שטף את העיניים של אמא שלי, רגע לפני שהמנחה הכריז ש"הזוכה הוא, או היא". כשצמד המילים "הפרסים מתנת" נזרקו לאוויר, נולדתי.

אמא התרגשה כל-כך לקראת הגמר. "אחחח… אם רק היית מחכה עוד קצת, הייתי יכולה לראות את השידור החי עד הסוף", אבל לפני שנגמר השידור החי החלטתי לבוא. אני לא יודעת אם אמא היתה מטושטשת לגמרי בשלב הזה אבל לפי מה שהיא מספרת המילים האחרונות שהיא שמעה לפני שהגעתי היו: "הפרסים מתנת…" וככה היא החליטה לקרוא לי על שם המילה שכל כך אהבה: מתנת.

אני זוכרת שבגיל חמש אמא הושיבה אותי מול הטלוויזיה ושתינו ראינו את הקסטה מהיום שנולדתי. בדיוק ברגע שבו עומדים להכריז על המנצחת הגדולה של הערב, הקסטה נעצרה ובתמונה רואים את אמא בבית היולדות מחזיקה אותי ובוכה, אולי גם צוחקת.

איך אהבתי לשיר. ולרקוד. ושכולם יסתכלו עליי. גם אם הייתי צריכה לעמוד על ארגז שגנבתי מהמכולת, מחזיקה מצוף מתנפח בצורת מיקרופון שלקחתי מהכול בדולר, לא היה אכפת לי מכלום חוץ מלהיות כוכבת. אבל זאתי רבצה עליי כמו צל של כוכב שרודף אחריי, מסתיר אותי כל הזמן. נעמדת ביני לעולם כדי שאף אחד לא יראה אף אחת חוץ ממנה.

הייתי לומדת בעל פה מילים לשירים באנגלית. שירים בצרפתית. ממציאה תחרויות שירים שרק אני התמודדתי בהן. מכריחה את השכנות להכריז עליי כעל הזוכה הגדולה של העונה. הן היו מסתכלות עליי ככה, כאילו מי זאת הקטנה הזאת שנכנס בה שד, אבל לי לא היה אכפת. זכיתי כל עונה בגמר הגדול של הבניין. ואחר כך עשו גם תחרות כישרונות גדולה בעיר, הביאו צוות צילום והרימו במה ברחבה המרכזית מול העירייה. כל הקיץ התכוננתי לערב הזה. הכנתי שני שירים, אחד עצוב מרגש ואחד שמח שמרים. הלכתי לחנות בגדים של ורדה, היתה שם שמלה שחורה יפה עם קולר מפייטים. ניסיתי להיכנס אליה, ורדה קראה לאחותה הקטנה איריס שתעזור לה לסגור את הרוכסן של השמלה אבל לא היה שום סיכוי.

איריס אמרה לי שלא נורא וורדה שאלה אותי למתי אני צריכה את השמלה. היו עוד 4 וחצי שבועות להופעה אז איריס אמרה לי שאם אני רוצה היא יכולה ללמד אותי פטנט איך אני יכולה להכנס לשמלה.

אמרתי לה שבטח אני רוצה, אבל היא השביעה אותי שזה נשאר בינינו. נכנסנו לשירותים שהיו מאחורי התא שמודדים בו.

אני אראה לך פעם אחת וזהו, יותר את לא צריכה כלום. את יכולה לאכול כמה ואיך שאת רוצה. תכירי זאת אצבע והיא הולכת להיות החברה הכי טובה שלך מהיום. תעשי מה שאני עושה.

היא מתחה את האצבע ופתחה את הפה, אחר כך הכניסה את האצבע עמוק לתוך הפה ודחפה ללוע שיורד לגרון. שתי דחיפות כאלה ושתינו התחלנו להקיא על כל ערימות הג'ינס שהיו פזורות מסביב, מקיאות וצוחקות.

עד סוף הקיץ נהייתי פצצה. כוסית על, אם הייתם שואלים כל בחור שני שראה אותי. הבטן התכווצה הציצים פתאום נראו נפוחים, היינו מסתובבות בעיר עם הבגדים הכי חדשים שהיו. למדתי להתאפר, ללכת על עקבים ולהחזיק סיגריה  דקה ארוכה על שפתיים בשרניות מרוחות בגלוס מנצנץ חלבי. הגיעה הערב הגדול של תחרות הכישרונות העירונית. כל האנשים מכל השכונות בסביבה הגיעו לראות את הכישרונות הגדולים של המועצה.

מנהל המתנ"ס ומחזיק תיק הצעירים והנוער ששפטו בתחרות לא הפסיקו להתפעל ממני כשעליתי על הבמה, שניהם הצביעו לי ומחזיק תיק התרבות תפס לי את התחת כששאל בחיוך אם אני רוצה להצטרף אליו אחרי המופע. חייכתי ואמרתי שהייתי שמחה אבל אמא לא מרשה לי. את ילדה טובה, הוא חיבק אתי כשהכריזו שאני המנצחת, ואני חיפשתי את המבט של אמא בקהל, אבל הוא לא הגיע. פשוט לא היתה, לא באה לראות אותי הופכת לערב אחד לכוכבת.

כשהגעתי בלילה הביתה, היא חיכתה לי ערה על הספה בסלון, רואה את הקסטה של הגמר של הכוכבת. "את רואה", היא אמרה לי, "ככה את צריכה לשיר". רק מלהביט על אמא מביטה בה שוב, ים של דמעות הראשון בחיי שטף אותי. לא משנה כמה אני נלחמת, כמה אני משתדלת, כמה אני מנסה זאתי מחליטה להיוולד פה מחדש שוב ושוב.

לא משאירה שום מקום לאף אחד לזרוח לידה הבת אלף כוכבים ומזלות הזאת. לא יכולה. לא יכולה כבר. בא לי לחתוך מאמא, מאיריס, מהתוספות שיער והאצבע בגרון. אז עברתי לעיר. התחלתי לנקות משרדים. משרדים זולים להשכרה. אופניים בחנייה. כשהייתי מנקה בסוף היום הייתי נכנסת למחשבים שלהם, לאתרים שהם גלשו, לידיעות שהם קראו. נכנסת לפרופילים שלהם, רואה איפה הם גרים, איפה הם מבלים, מה למדו, לאן יצאו לחופשה, איפה הם מזמינים לאכול צהריים, מה הם מעדיפים לשתות, איזה סדרות הם רואים, באיזה עונה ופרק. מה זה ספויילר. למדתי להישמע כמוהם. התחלתי לראות שידורים חוזרים של "חברים" וסיינפלד, לקרוא סיפורים קצרים של אתגר קרת. יצאתי איתם לכביש 6, לא לכביש 6 לשביל ישראל. הלכנו עם חולצות גזורות, ישנו באוהלים של שניים מול מדורה כשברקע ארקטיק מאנקיז ופי ג'יי הארווי, למדתי להבדיל בין צ'ייסר לשוט, בין סושי לנודלס, בין אלקטרו לאינדי. לשכפל את המפתח לבוטקה של המאבטח ולהרים לו את האקדח בזמן שנהג להירדם אחרי הפסקת צהריים. לאהוב לשתות מקיאטו, לקרוא שירה אורבנית, להציץ בנובלה גרפית, להשתתף בערב ספוקן וורד ולתמוך בשני פרויקטים כושלים להחריד בשני אתרי מימון המונים שונים בתכלית. כל כך הרבה תוכן משמעתי חלף אבל הנה יום אחד, ראיתי אותה חולפת על מסך טלוויזיה של אחת הפיצוציות, יורדת ממונית בדרך לחזרות לאיזה מופע השקה גדול במגזין בידור נוצץ על מפורסמים. זיהיתי את הבניין שנכנסה אליו בכתבה, אחד הבניינים שנמצא פה לא רחוק. אז הלכתי לשם, בכניסה לחדר מדרגות היה שלט: קומה 5 אולפני בת קול. עליתי לשם ושאלתי אם הם צריכים מנקה. אחד עם זקן אמר לי שנפלתי משמיים כי צריך לנקות הערב את האולפן טוב טוב לקראת חזרה חשובה מחר. קבענו שאתחיל הערב.

כשהגעתי לנקות את האולפן הנגנים עוד קיפלו את הציוד וההוא עם הזקן גלגל על היד כבל ארוך אדום ושאל אותי בת כמה אני. "מבוגרת מדי בשבילך", חייכתי. הוא הסתכל עליי, הסתכלתי עליו, הוא שאל אותי מתי אני מסיימת כאן ועניתי שזה תלוי כמה זמן עוד יקח עד שיגמור לקפל את הכבל שלו.

קמתי למחרת וכתם דם התפשט ממני לסדין. על המרפסת היו קשורים אופניים בשרשרת עם המפתח בתוך המנעול. רכבתי כל הדרך אל הים.

נכנסתי לים ונתתי למים לעטוף אותי ולנקות ממני את הדם מהלילה ומכל הדמעות שסחבתי איתי כל כך הרבה ימים ממקום למקום.

מיהרתי לחזור לחדר חזרות, החזרה עמדה להתחיל. נכנסתי מהר עם האופניים למעלית, וכשבאתי לצאת מהמעלית נתקלתי בה.

הבחור עם הזקן מאתמול חיבק אותה מאחור והסתכל עליי.

כמעט שלא יכולתי לעצור את הדמעות אבל חנקתי אחת אחת. היא הסתכלה עליי. הסתכלתי עליה. ידעתי שזה רגע שלא יחזור על עצמו, ממש כמו רגע שכוכב נולד.

"תבקשי משאלה" לחשתי לה.

"מה האופניים שלי עושות אצלך?"

הוצאתי את הסלולארי והתחלתי לצלם.

"תבקשי משאלה!" צעקתי והוצאתי אקדח קטן.

התקרבתי כדי לצלם אותה מקרוב עונה לי.

"תשאלי את החבר שלך. ים של צ'ייסרים לקח לו עד שים קטן קטן של טיפות יצא לו אתמול בלילה, נכון חמוד?"

התקרבתי אליו והצמדתי אל המפשעה שלו את האקדח.

"אתה רציני?" היא הסתובבה אליו, הוא מלמל משהו לעברה ולרגע הרגשתי שכל החיים שלה ושלי עוברים מולנו. לרגע היינו אחת. אבל כמו ששתינו יודעות, יש מקום רק לזוכה אחת.

"את יודעת איך קוראים לי?" שאלתי אותה, "מישהו פה יודע איך קוראים לי?" הבטתי בפנים של כל חברי הלהקה.

"בואי נעשה את זה כמו שצריך", פניתי אליה."נעים מאוד, קוראים לי מתנת"

הבחור עם הזקן פלט סאונד של צחוק קל.

"משהו מצחיק אותך?" נפנפתי עם האקדח לעברו "אתמול בלילה כשזיינת אותי נשמעת אחרת. 'כן, כן… את המלכה, את האחת, את השמש', ככה נשמעת שניה לפני שירדתי לך".

"ואת יודעת בת כמה אני?" שאלתי אותה. "יש לכם ניחוש? אולי נעשה שאלון בין העוקבים שלנו! בת כמה אני? יש ניחוש?"

"14" עניתי.

"רק בת 14?" היא שאלה והתרחקה עם מבט של בוז כלפי המזוקן.

"אני רק בת 14… מכיר את החוק?" שאלתי את המזוקן.

"ומה קרה לפני 14 שנה?" פניתי אל הנולדת.

"את נולדת?" היא ענתה בגמגום.

"גם את". עניתי בחזרה. "את ואני נולדנו. מזל טוב. בעצם לא, רק לך." עניתי.

"נולדתי בדיוק רגע לפני שהכריזו על הניצחון שלך. האמת בדיוק כשהודיעו ש'הפרסים מתנת', אז נולדתי. אבל זה אף פעם לא הפריע לאמא שלי לשנוא אותי שנולדתי לה באמצע השידור החי והרסתי לה את התוכנית. אז זהו, עכשיו הגיע זמן לשנות את המזל. כי את יודעת, פעם כוכב נולד, פעם מת. ככה זה הפורמט של החיים."

"תשירי לי את ים של דמעות. בפעם האחרונה."

התקרבתי והידקתי את האקדח לראשה. "ושתהיה כמו בפעם הראשונה."

היא התחילה לשיר "ים של דמעות בשתי עיניי…"

"נו תשירי! יותר חזק. כמו אז כשנולדנו."

היא בכתה ושרה וכשהגיעה לחלק של השקט, לברייק ניצנים המפורסם שבו נעתקה נשימתה של מדינה שלמה, קירבתי אליה ביד אחת את הנייד, עד שראו את העיניים שלה ממלאות בים של דמעות את כל המסך וביד השניה דפקתי לה בשידור חי כדור בראש. דם נזל בין שתי עיניה, אמרתי לה לבקש  משאלה, אמרתי לה אבל היא נפלה ואני, רק אחרי שנפלה, הרגשתי בפעם הראשונה שהחיים מתנת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s