הליצנית השתגעה – אורי טלר

מדי פעם בפעם עוצרים לידה עוברי אורח ומשלשלים מטבעות כסף קטנות.

צליל צורם נשמע כשהן פוגשות בקופסת פח סדוקה עם גפרורים שמונחים ליד.

הם לא שואלים לשלומה, לגילה, או איך עבר עליה הלילה. אבל היא קוראת אותם. יודעת שהם חושבים בליבם כמה היא חסרת מזל.

ואילו היא כבר הפסיקה לחשוב כך.

שאריות אוכל מארוחת בוקר שאכלה פזורות סביב הספסל שהיא מיודדת אתו. מהתחלת היכרותם הרגישה אליו מין חיבה משפחתית. ספסל, שמכיל בגופו את גופי, ובאהבה, יכול להיחשב כבן משפחה, אמרה לעצמה, ונענעה ידיים כדי לפזר את הקור.

היא יודעת שעוברי האורח נועצים מבטים חפוזים בקליפות התפוז היבשות. אחר כך מצמצמים את העפעפיים בזווית חדה. בסוף גם שולחים מבט ריק בבקבוק זכוכית אטום. ריח אלכוהול שזורם באוויר הקר ויוצא מפיו של קבצן שעובר בסמוך לספסל שלה, מזכיר את מה שהיה בתוכו, וודקה פשוטה מהסוג הזול ביותר.

היא שומעת אותם מפהקים פיהוק רחב של בוקר. מהרהרת במיטות שלהם, במזרן הגבוה, בסדינים המריחים בריח יסמין, בכריות שינה משובחות, הכול מותאם במיוחד לשינה טובה ויציבה, היא ממלמלת ומתפלאת.

האנשים השקופים, כך היא קוראת להם בלב.

נישאים על גבי רוח כמו פיסות נייר אורז שמישהו תלש מאריזות מתנה. אוחזים בטלפון החכם כאילו זו הנשימה האחרונה שלהם, ואם תאבד יאבדו גם הם אתה. רגילים לרוץ למשרדים הומים, עם שולחנות עץ תואמים. טלפונים מצייצים, ומערכות מחשב, שמשתרגות בשלל חוטים.

היא יודעת שמדי פעם בפעם הם מעבירים את היד בין מכונות קפה, חלב, ועוגיות תעשייתיות, כמוהם.

וכבר לא חולמים.

לפעמים מגיעים אליה רסיסי פטפוטים עליזים. "קניתי, עשיתי, הייתי ב.." ומהספסל שלה, היא מקשיבה איך הם נושפים את המשפטים ולא מבזבזים זמן. היא שומעת אותם מסמסים, מצלצלים, מתקתקים. כל דקה, כל אלפית שנייה חשובה, אצל האנשים השקופים.

חכו רגע היא רוצה להגיד. לאן אתם ממהרים?

תסתכלו על שולי המדרכה: שם סביון צהבהב, פה חרצית הדורה. פה דרדר כחול פורץ מתוך גבעול מתכוונן בתאווה אל השמש. והנה פיסות עלים שנשרו בסוף קיץ. הם חומים וצהובים. כול כך קרובים לצבע האדמה עמה הם מתמזגים. ידעתם שאפשר לשורר על זה שיר? היא מלמלת לעברם.

תגידו, היא רוצה ללחוש, ידעתם מה צבעם של חרקים? התבוננתם כיצד הם מסתובבים בסחרור, מבוהלים מהרגליים הגסות שמפלסות דרך ביניהם? או איך נראה הגוף, עגול כמו השמש, או פחוס כמו אף של כלבלב?

יודעת בליבה שלא יהיה להם שמץ של מושג. אפשר לכתוב על זה סיפור היא תשפיל את ראשה. ידעתם?

ואם תתעקש ותישאל אותם על זמני יציאה של שיירות הנמלים מתילי החול שלהם הם רק יהנהנו במבוכה, אף שהם עוברים דרכם יום יום וגם לזה לא תהייה להם תשובה ברורה.

וגם אם תבקש מהם להגיד מה צבעם של השמיים או הים, "כחול", תהייה התשובה הנחרצת. מתפלאים על השאלה הכול כך פשוטה ששאלה.

ואם תצביע למעלה ותגיד להם: תכניסו קצת אפור שועלי, או אדום יין, ולים ירוק אזדרכת. הם בטח יצביעו עליה בחזרה ויצחקו. יחשבו שזה מהשתייה. יחשבו שהיא מבזבזת זמן יקר.

ואחר כך יודיעו לשלטונות,

שהליצנית השתגעה.

שזמן הוא לא זמן

נכון אצלה, ולכן

שיתוקן.

ורק הנחמדים יגידו לה, מזלך, יש לך נפש של אמן.

ובזמן שהרופאים ידחפו לה סרוטונין, נור-אדרנלין ודופמין לגוף, ולפני שהחשיבה שלה תשתנה ולפני שליבה יקרוס, יבוא עליה חיוך גדול כמו ים, או כמו שמיים, שיעטוף את המלמול החלש: מזל שיש לי נפש של אמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s