מפלצות בבטן – אילנה נורמן

לא אהבתי את החתולה החדשה. לקחתי אותה בשביל הילד. הילד גם לא אהב אותה. מצאתי אותה באינטרנט,  מישהי כתבה שיש לה גורה מחוסנת ומעוקרת למסירה, ושהיא גרה ברחוב הרצל. הגן של הילד ברחוב הרצל ובתמונה המטושטשת ראו שהגורה ממש דומה לחתולה שפעם הייתה לי. אז באתי עם הילד אחרי הגן לקחת אותה. למעשה רציתי להביא לו אחות קטנה, אמרו שאחים זה ממש טוב לילדים. הבעיה הייתה שעד שכבר הייתי מוכנה לעוד הריון, הגוף שלי כבר היה כל כך זקן ורקוב שלא יכולתי לעשות ילדים. אז התחלתי להזריק. ככה עושים היום כשלא מצליחים להיכנס להריון. מזריקים. הזרקתי והזרקתי וזה לא עבד. ובסוף כשנכנסתי להריון זה נפל לי בשירותים, אבל זה כבר סיפור אחר. אז הלכנו אני והילד לקחת את הגורה החדשה אחרי הגן. הבחורה אמרה שקוראים לחתולה פליצי, והילד התעקש שנשאיר לה את השם. ככה זה ילדים, יש להם קיבעונות. אז לקחנו אותה הביתה והיא הייתה חולה. כבר עברה כמעט שנה והיא כל הזמן חולה. יש לה מערכת חיסון מעפנה, וכל הזמן היא תופסת כל מיני מחלות והיא גם תוקפנית. החתולה שהייתה לי, קטיה (בחרתי בשם רוסי, כי אמא שלי רוסיה והיא לא הצליחה לבטא שמות יותר מקוריים), נראתה בדיוק כמו זאתי, חוץ מהאף שלה שהיה ורוד ולקטיה לא היה חסר טירוף. בכלל חתולים, שפיות זה לא הצד החזק שלהם. ועדיין אהבתי אותה והיא אהבה אותי. אבל זאתי, החדשה, לא אהבה אותי. כל הזמן הייתה תוקפת. אולי כעסה בגלל שהשארתי לה את השם הזה, פליצי. למזלי הילד בכלל לא התקרב אליה. פחד. מה שחסר לי שמחלת העור המהלכת על ארבע הזאת תקרע גם לו את העור. אבל טיפלתי בה. לקחתי אותה, אז טיפלתי בה. קניתי לה את האוכל ההיפו-אלרגי הכי טוב והזמנתי לה וטרינר. אבל כל הזמן תוקפת זאתי.

 

*

 

הייתי בדיוק אצל אמא שלי ומבעד לתריסים ראיתי איך לוקחים אותה. כבר הרבה זמן סיפרו השכנים שהיא השתגעה. הם הכניסו אותה בשיער אפור סתור ובחלוק לתוך אמבולנס פרטי. היא לא התנגדה, עמדה שם במין רפיון, כאילו ממתינה שישימו אותה במקומה. מעולם לא ראיתי אותה ככה, תמיד היה שיערה הבלונדיני עשוי היטב. לצווארה שרשראות כסף, עיניה הכחולות זוהרות בקור שספגה בשנות לימודיה באוקספורד.

לא ידעתי את שמה הפרטי. קראתי לה גברת כץ. כך פקדה עליי לקרוא לה, מאז היום ההוא שבו דפקתי לראשונה בביישנות בדלת מספר שבע בבניין ממול. היא התרשמה מאוד שלא צלצלתי בפעמון. הבנתי מיד שהייתי בעיניה ילדה מחונכת, והיא הסבירה לי שבבואי עליי לנגב את רגליי על השטיחון ולהיכנס.

הייתי אז בת חמש-עשרה או שש-עשרה. ובתמונות מאותם ימים רושפות גבותיי השחורות העבות מעל עיניי בכעס בלתי מרוסן. הכעס היה מוצדק. בשנתיים שלפני ששלחה אותי אמי להתייצב בפתח דלתה של הגברת כץ, לפעמיים בשבוע של שיעור פרטי באנגלית, ובזה אחר זה מתו אבי, סבתי האהובה והכלבה שקיבלתי כפרס ניחומים נדרסה. כבר הייתה לי חתולה חדשה, קטיה קראתי לה, ופרוותה עיטרה את המעיל התמידי שלבשתי בחורף ההוא, שבו מסרה גם היא את נשמתה לבורא החתולים, והאנשים, והכאבים.

ביום שבו הרדימו אותה לא רציתי ללכת לגברת כץ, אבל גברת כץ אמרה לאימא שלי בטלפון שאני בכל זאת אגיע. אז הלכתי. כבר התחלתי לעשן ולהסתובב בכיכר דיזנגוף, אבל בכל זאת עשיתי מה שאמרו לי. גברת כץ הייתה נחמדה באותו יום, ישבנו יחד מול שולחן העבודה הקטן שלה, והיא סיפרה לי באנגלית היפה שלה שבמלחמה היא התחבאה. זה כאב כשהנאצים תפסו את אחותה הקטנה, היא אמרה, אבל היום זה כבר לא כואב. את תראי, היא אמרה לי, יום יבוא וזה לא יכאב יותר. אני עדיין מחכה.

 

*

 

רק התחיל היום שלי, וכבר אני באולטרסאונד וגינלי. באה, מחכה בתור, דוחפים לי, מצלמים לי, ואז אני קמה עם החומר הדביק הזה בין הרגליים, והולכת לפקסס לרופאה את התוצאות. אחר כך בצהריים האחות שלה, הנחמדה, אומרת לי מה וכמה להזריק, ובלילה זה רק אני והמחטים (והריח המסריח של הנוזלים האלה, ששורפים לי את העור, שחודרים לי לגוף, שצובעים לי את הבטן בסגול). ככה אני כבר שבוע וחצי. מזריקה, מצטלמת, מזריקה, מצטלמת. לא נגמר החרא הזה. הכול בשביל הילד הנכסף, או יותר נכון בשביל הילדה. האמת, בא לי ילדה. לא יודעת למה. מה זה בכלל משנה? רק בשביל השמלות בא לי ילדה. בשביל השמלות והשיער. בדרך לקופת חולים היום בבוקר, כרגיל, אמרתי לעצמי שזה לא יעבוד. שצריך לקנות ביציות מאוקראינה וזהו. אולי לאמץ. אבל לאמץ זה פרוצדורה שחבל על הזמן. ובטח נצטרך להתחתן. אני ממש לא רוצה להתחתן. ולפעמים אני חושבת גם שאני בכלל לא רוצה עוד ילד. אני יותר מידי פוחדת. ילד זה תיק, תמיד ידעתי את זה, ועכשיו שיש לי אחד, זה עוד יותר ברור. לא חסר בעיות, שומעים על זה מאנשים כל הזמן. הפלות, מחלות, מומים, ילדים עם בעיות, ובסוף כמובן מוות. לא ברור של מי.

היום בבוקר הטכנאית של האולטרסאונד, כשהיא חיטטה לי בין הרגליים, ראתה בתוך הבטן הנפוחה שלי ארבעה זקיקים. ארבע מפלצות יש לי בבטן. כמו דפוקה לא קניתי מספיק תרופות כדי להזריק בלילה. התקמצנתי. החרא הזה לא רק כואב, הוא גם יקר. אז בערב אני עוד אצטרך לנסוע לקופת חולים בבני ברק להביא עוד. שמה יש להם את המונופול על התעשייה של הרפרודוקציה של הילדים. אלוהים, אני עייפה. עייפה מאוד.

 

*

 

גברת כץ כבר מתה ודאי. הדירה נמכרה ומחלון חדר הילדות שלי בביתה של אמי אני רואה חורים שחורים פעורים בה במקום חלונות. עוד מעט יסתיימו השיפוצים ומשפחה חדשה תעבור לגור בה. אני מנסה להיזכר באישה הזאת שהציעה לי נחמה מידי שני ורביעי, והכריחה אותי ללמוד בעל פה את הוראות ההכנה של תה אנגלי עם teaspoonful of sugar ולקרוא את "ג'יין אייר". יום אחד היא יצאה מהחדר ואז חזרה והראתה לי מכתב. להפתעתה לא ידעתי לקרוא כתב אנגלי מחובר והיא לא לימדה אותי. היא אמרה שזה מכתב מבת דודתה באנגליה. שההיא, להבדיל ממנה, מאמינה בפסיכולוגים וששני ילדיה הם היום נרקומנים.

אני נזכרת בסיפור הזה וחושבת (גם אמא שלי שונאת פסיכולוגים) שהיא הייתה ללא ספק הגרסה האינטלקטואלית של הוריי, ילדת מלחמה מסכנה שכמותה. ודווקא היא, שלא טובעה בעוני ובבערות הקומוניסטית, הצליחה לראות אותי, לדבר איתי, להציע לי איזו נחמה. ומכל מקרי המוות שחוויתי בשנתיים ההן, זה היה המוות היחיד שדובר בו, המוות של החתולה קטיה. זה היה המוות היחיד שלבש צורה במילים, השאר מרחפים בתוכי כמו חורים עמומים, שלא מתגבשים לתודעה רציפה.

 

*

 

השומר בחניון של קופת החולים בבני ברק הציע לחסוך כסף. הוא אמר שאני יכולה לעמוד מחוץ למחסום עד שבע בערב, זה רק כמה דקות הוא הדגיש, ואחר כך הוא הולך והחניה בחינם. השתגעת, אמרתי לו, בשבע סוגרים את הבית מרקחת. תקעתי לו ביד את השטר של העשרים שקל ולחצתי על הגז. רצתי למעלה. בדיוק מה שחסר לי, להיתקע בלי ההורמונים של הלילה, רק בגלל שאני גם קמצנית וגם אחת שלא מגיעה לשום מקום בזמן.

הדלת של המעלית כמעט נסגרה, אבל דחפתי פנימה את היד. כשהדלת נפתחה מחדש, נזכרתי בסיפור שקראתי פעם בעיתון, על אחד שגם הוא עשה את הטריק הזה, ולא רק שהדלת נסגרה לו על היד, המעלית גם התחילה לנסוע, והמסכן מת מאיבוד דם. לי לא היה את הפריווילגיה של לחכות למעלית אחרת או למות. עוד שתי דקות בית המרקחת נסגר והמפלצות שלי זקוקות להורמונים שלהן. בתוך המעלית יש אישה דוסית, והילדה שלה, בת שלוש או ארבע, מסתכלת בי בסקרנות. אני מחייכת אליה, והיא מתחבאת מאחורי אימא שלה. מציצה עליי בביישנות. אני חושבת לעצמי שהיא חמודה. כזאת הייתי רוצה. עם שמחת חיים, שלא תהיה כמוני, שעוד שנייה מתעלפת כאן מרוב עייפות ועצבים. אולי, אני חושבת לעצמי, אולי גם לי תהיה ילדה קטנה, יום אחד, ומיד אני נשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה. שאני לא אזריק יותר. וגם עכשיו לא הייתי צריכה להיכנע.

 

*

 

בבית נשכבתי במיטה מעולפת. כבר הספקתי לחכות בתור הבלתי נגמר בבית המרקחת ולחזור הביתה להרדים את פלג. פליצי באה ונדחפה גם היא מתחת לשמיכה שלי. לפני שהלך לישון הוא ליטף אותה בפעם הראשונה. העביר את היד שלו על האוזניים שלה ועל הגב, ופליצי לא תקפה. רק כשהתחיל לשחק לה עם הזנב נתנה עליו את השאגה המצחיקה הזאת שלה, כאילו היא אריה, כשבעצם היא חתול, והוא הבין, הפסיק לעצבן וצחק.

כשהגיעה השעה הוצאתי מהמקרר את המזרקים ואת קרחון הג'לי שהגיע עם המכשיר להורדת שיער, שאתו אני מקררת את הבטן לפני שאני מזריקה. הכנתי את המנה ותקעתי את המחט בקפל הבטן האדומה מהקור. זה אולי לא כואב כשמקררים את האזור, אבל המראה של המחט הענקית החודר לבשר עושה שמות בנפש. חבל שאני לא חזקה מעט יותר. חבל שאני לא נחושה. חבל שהרצון שלי כל כך חלש, כל כך פוחד. גברת כץ אולי צדקה, הכאב ההוא אולי כבר לא כואב יותר, אבל כל הכאבים של החיים, הולכים ומתנפחים לי בתוך הגוף, ואיכשהו צריך ללמוד לחיות עם כל המפלצות האלה בבטן.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s