טכנופוביה – אורן קרבל

ב

טכנופוביה
הדפיקות המפחידות מהכניסה גרמו לי לסגור במהירות את דלת המטבח. "הריח" לחשה, וזיהיתי בקולה את אותו הלחץ שבכל שנה מכניס לראשי את אותם הפחדים מחדש. סימנתי לה ללכת לפתוח בזמן שניסיתי לנפנף עם המגבת אל מחוץ לבית את הניחוח שיוציא את שנינו להורג אם ניתפס. "שולם עליכם" קולו של מר רבינוביץ' הפנאט מהקומה השנייה התגנב לאזני, גם ככה אין שום סיכוי שהזקן יבין מה קורה פה, חי בסרט עם חצי רגל בקבר ואישה שמחכה לו במרום המגוחך שלו. שמעתי את אשתי החמודה ממלמלת משהו ומקנחת בחג שמח, שניות לפני שסגרה עליו את הדלת.
"מה רצה?" תהיתי למרות שכבר ידעתי את התשובה.
"כמו כל פעם שבאים לבקר אצלו בחג, תהה אם יוכלו לעלות לאכול אתנו היום בערב. לא הייתה לי ברירה" התנצלה. היא ממש לא האשמה פה אז אין לי מה לכעוס עליה אבל ככה זה כל שנה מאז שאשתו מתה, או שהבת שלו או שהנכדה שלו או שקרובה רחוקה שלו מגיעות לבקר ובגלל שהוא לא יודע לבשל בגרוש הוא מנצל את החביבות שלנו, ואנחנו צריכים לארח אנשים שאין שום סיכוי בעולם שלא ילשינו עלינו לשלטונות אם נאכיל אותם במה שאנחנו באמת רוצים לאכול. ראבאק, ערב חג היום. פעם אבא סיפר שהיו אנשים שלא היו מנקים את הבית כמו פסיכים לפסח ולא כולם היו חייבים להתפלל ולקרוא בהגדה. רק אנחנו עם שמאמין שתמו אלפי שנות גלות אז אין מקום לקדמה אפילו אם יש לה הוכחות. פעם גם לא הייתה חובת נוכחות בבית כנסת על בסיס קבוע ואף אחד גם לא הכריח אף אחד, אם לא רצה, להניח כיפה על הראש. נולדתי בזמן הלא נכון, וזה לא שיש לי בדיוק לאן לברוח, הגבולות סגורים כבר שנים. כל המקום הזה שטוף מוח.
בדיוק עכשיו יש אנשים שמטיילים עם הילדים שלהם בעננים, הכי קרוב לאלוהים שאפשר. תיירות גן עדן הם קוראים לזה, רק אצלנו לחשוב על כאלו דברים זה נחשב טאבו. בדיוק עכשיו אנשים עזבו את העולם ומגדלים ירקות ופירות בחלקת הקרקע שלהם בצדק, טוחנים לאפה עם שווארמה עסיסית במאדים ונלחמים עד המוות בשבתאי. בדיוק עכשיו אנשים טסים במעלית בת השלושים שנה שמשגרת אנשים לכוכבים אחרים בשנייה וחצי ורק אצלנו אי אפשר אפילו ללכת למדינה השכנה. איזו בושה, איזה סרט רע.
"אתה רוצה שנעשה לנו ארוחת חג משלנו לפני שנארח את התרח והבת שלו היום בערב?" קולה המלטף של האישה החלומית הוציא אותי מחזיונות שווא על חיים אחרים שהיו יכולים להיות לי, אז ניגשתי לתנור ושלפתי ממנו את שתי הלחמניות היחידות שהיו מוכנות והושטתי לה אחת. "את יכולה לאכול אותה עכשיו, אנחנו לא יכולים להסתכן מעבר לכך, הולך להיות לנו ערב סוער גם ככה" והשלכתי את תבנית האפייה הרותחת ישר לתוך הזבל, גם השנה הזו הלב נשבר, כנראה שאין ברירה. זכרתי לסגור בחוזקה את השקית ולפזר מלמעלה אוכל מקולקל ששמרתי במיוחד למקרים כאלה. בזמן האחרון יש בשכונה שמועה על יחידת שטריימלים מיוחדת שמחטטת לאנשים בזבל, בודקת שאף אחד בטעות לא עובר על חוקי דת המדינה.
מה זה, דמעות בעיניים היפות שלה? זה חדש, אולי אני צריך לשים לב אליה קצת יותר. גם אני מרגיש חרא אבל איזו ברירה יש לנו. ליטפתי לה את הלחי והחזקנו ידיים כשאכלנו את הלחמניות המומלחות, הטעם האסור רתח בפה והשבית את בלוטות הטעם, כרגיל לא התאפקתי ושוב אני אשלם על כך בימים הקרובים. פייר, לא אכפת לי, כל החג הזה דיקט גם ככה. סיימתי לאכול את הלחמנייה שלי והבטתי בה אוכלת, מלקקת את פיסות הלחם האסורות שלא תפחו לחלוטין, מרוקנת את גרגרי המלח העבים שפוזרו ביד גסה מעל הבצק ותובלו בפפריקה מרוקאית מופרזת.
כשהתחתנו ההורים תהו איך היא תסתדר עם האוכל שאני מכין, תמיד חריף ומלא בתבלינים שלא כולם אוהבים, אז חייכתי ושתקתי, לא צריך להסביר את מה שאין סיכוי שיבינו. כשסיימה לקחה את הכלים של שנינו לכיור והלכה לזרוק את הזבל, אין עליה, פשוט מושלמת. מדהים איך מחזיקה את הבית במצב שפוי. העברתי את כל אחר הצהריים בהתבוננות בטאבלט מהגרסה המיושנת שהסתרתי בארון מאחורי אלבום החתונה הקודמת שלי, עם האישה המגוחכת שהייתה לי לפני הנוכחית. פעם אבא סיפר לי שבשביל להתחבר לאינטרנט ולקרוא מה קורה בעולם היית צריך להיות באזור שבו יש קליטה, לפני זה היית צריך פיזית גם לחבר כבלים למכשיר. מזל שהמציאו אנרגיית רוח שמשדרת וויפיי לכל היקום, המדינה שלנו כל כך נאיבית אם היא חושבת שלאנשים אין מכשירים כאלו בבית. קראתי מה קורה בעולם, טיילתי עם כל הבלוגרים והטוקבקיסטים שמעולם לא הפסיקו לפעול. אבל החזקתי את עצמי, מלבכות, מלהתעצבן ומלרטון בקול רם. מלחשוב על כך שהמקום הזה הרס לי את החיים. בעולם מתייחסים אל המדינה שלנו כאל מצורעת, כמו קוריאה בתקופת מלחמת העולם השלישית. עם מלא בפנאטים שמפחד לחשוף את האזרחים שלו למה שקורה בעולם האמיתי. אם הייתי יכול הייתי מוציא את האמת הזאת החוצה אבל אנשים מוצאים להורג על דברים קטנים יותר.
הצלחתי להעביר את הערב בנעימים, היא קרצפה לבית את הצורה בשקט ואני בחדר שלי שורץ על הכורסא. הטאבלט גם ככה טעון לאיזה מאתיים שנה, אנרגיה גרעינית זו המצאה גאונית. ואז הערב הגיע, מר רבינוביץ' והבת המכוערת שלו ישבו אל השולחן שבביתנו, הנחתי מולם את המצות הממשלתיות המגעילות שהשלטונות חילקו לכל משפחה ומשפחה רק אתמול בבוקר, הן היו קרות ודקות עם פסים שחורים ומזוויעים ורק מלהביט בהן נהייתה לי בחילה. הכנתי להם סיוט שהם לא חוו אף פעם גם ככה. מגיע לו, כל שנה הורס לי את החג. "מה שלומך אדון רבינוביץ'?" שאלתי בקול רם אחרי שאחד השירים הסתיים. הבת-זוועה שלו הפנתה את תשומת לבו לכך שמדברים אליו והוא חייך וסידר את הכיפה הלבנה והגדולה על הראש שלו, ממולל בידיו את פאותיו המסולסלות הארוכות. אף פעם לא הבנתי את הקטע, מילא החמץ שאסור בתקופת החג ומילא הרישומים בבתי הכנסת של התושבים שלא הגיעו, אבל אף פעם לא הבנתי למה גם מכריחים אותנו להגיע לגדל פאות. אם השלטונות לא היו מפחדים כל כך מהטכנולוגיה שהמערב גילה לפני שנים הם היו יכולים ממש לראות לתוך הנפש של כל תודעה ותודעה ולדעת מי מאמין ומי לא. הם גם היו יכולים להקטין את החיילים ולהפוך אותם למין יצורים מיקרוסקופיים שייכנסו לתוך הנשמה של בן אדם וישאלו אותה על מה היא חושבת. רק היום קראתי שהצליחו לראשונה בעולם להעתיק נשמה של בן אדם. אם ככה מתייחסים אל האוכלוסייה, אולי כדאי שפשוט ישכפלו את כולנו בהתאם לדגם שהם חושבים שכולם צריכים לנהוג על פיו ויסגרו את הסיפור. למה הם צריכים שדווקא אני אאמין בדברים? למה הם חייבים שלכל אחד תהיה את הבחירה? שיבראו בצלמם ובצלם המחשבה המגוחכת שלהם דברים ושיעזבו את כולנו בשקט ויאפשרו לי לברוח. אי אפשר ככה. במקום להתקדם הם סגרו את הכניסה והיציאה לארץ והפכו את המדינה הזו לסופר פנאטית ולסופר טכנופובית, העם הנבחר נבחר להישאר בבית שלו בלי לראות מה קורה בחוץ, מדהים שאנחנו לא חיים בתוך מערה.
"אני בסיידר, ברויך השיים. מה שלוימך אייתה? כייף שהצלחתם להכין ארויחה כל כך טעימה בהתראה כל כך קצרה. אם ירצה השם שנה הבאה אתם אצלי"
"בעזרת השם אדון רבינוביץ'. יתברך שמו." ממש, כל שנה אותו סרט ואותן ההבטחות המגוחכות שלו, לא עוד, לא יכול לשמוע אותו יותר. אם אשתו הייתה עדיין בחיים היה יכול להיות יותר נעים בחג והגיהינום הזה היה נמנע ממני ומהאישה שלי, אפילו שכלום לא באמת מפריע לה. אם אדון רבינוביץ' היה גר במערב היא לא הייתה צריכה למות, מושג כזה מיושן בימינו, היו מעלים את התודעה שלה ממש אחרי המוות לענן וממציאים לה גוף חדש, ואז הם היו יכולים לארח בעצמם את הבת המכוערת שלהם. הוא והאלוהים שלו הם מושג כל כך עתיק.
אם אי פעם אוזמן לארוחת חג אצלו בבית בטוח אחפש תירוץ לברוח, רק זה חסר לי. מילא הסדר בכאילו שאנחנו עושים אצלנו, שבו אשתי עושה את מה שאני אומר לה ואני יודע שאני יכול לסמוך עליה שבחיים לא תלשין. כשזה רק שנינו בערב החג אנחנו אפילו לא קוראים בהגדה, רק ממלאים את החובות המגוחכות של הדתייה שלנו ודואגים שאם מישהו בטעות יגיע לבדוק מה קורה אצלנו בבית תהיה פה מצה שמורה והולכים להתפלל לפני האוכל. כשאנחנו מסתתרים ואף אחד לא בא להתארח לחג היא מוציאה את האלקטרודות המיוחדות שלה ומעלה את המוח שלי ועוזרת לי לסייר בתוך המוח שלה, לשוטט ברחבי היקום הזה והיקום המקביל, מראה לי איך החיים שלי היו נראים אילו הייתי יכול לעזוב. יש בה פונקציה כזו, של ראיית העתיד הפוטנציאלי שלי, היא לוקחת את כל המשתנים של חיי עד כה ומראה לי איך אני אמור להיראות בהמשך. פעם היא הראתה לי שמהמדינה הזו אין סיכוי לברוח, אני עדיין סקפטי, אני עדיין מאמין.
אני חושש שאם מר רבינוביץ' באמת יזמין אותנו יום אחד אז נהיה חייבים להגיע, זה חלק מהנחיות החג, אלף מלקות למי שלא מכבד את המבוגרים ממנו. חג אצלו בבית עלול להיות חמור יותר מהצפוי ואפילו להסתיים בטיול לתפילת לילה משותפת, רחמנא ליצלן, זו אפילו לא חובה. "שמעיתם מה התרחייש בשכונה שלנו רק לפני שעות ספורות?", קטע את קו המחשבה כשניסה לעניין אותנו ברכילות לחג.
"תספר לנו בבקשה אדון רבינוביץ', גם אני וגם בעלי אוהבים להאזין לרינונים מעניינים כמו שרק אתה יודע לספר", ענתה לו האישה היפה שלי. אין, אין עליה, אחת ההברקות, קודם להרדים אותם ורק אחרי זה לתקוף.
הוא הסתכל על שנינו וחייך, כמה שהבן אדם הזה אוהב שמקשיבים לו זה פשוט לא יאמן "לפני כמה שעות יצאינו לטייל קצת בשכונה, פתאום ראינו המון ניידות של המשטיירה החשאית, איילו עם השטריימלים הענקיים מלמעלה, כשהלכתי לברר מה קרה בידיוק היה שם ברייה גברתן שהשיב שהם מצאו כמעט עשרה מכשירים אלקטרוניים, ושהבית בו חיפשו היה טמא ושהפריזר היה מלא בחיימץ ושהיה להם אפילו מכשיר היסטורי ששואב אבק, מהעולם האסור. אנשים פשויט לא לומדים שלא להתעסק עם הרשויות בדברים האלה", אחרי שסידרתי והידקתי את הכיפה שאיימה להחליק מראשי החלפתי מבט קצר עם האישה וראיתי שהיא לא נלחצת ממנו, הדגם שלה מומחה בניתוח דיבור אז מהר הפנמתי שלא לו ולא לכיעורונת שהוא קורא לה בת אין כלום עלינו, הבית נקי ואין שום חמץ בבית, הכול בזבל. התוכנית יכולה להתחיל להתקדם.
"אני לא חושב שהם עושים את זה בכוונה אדון רבינוביץ', אולי הם פשוט שכחו כמה פיתות בפריזר. הצעירים של ימינו. החוקים, בטח תסכים, נוקשים לפעמים" עניתי, בודק עד לאן אפשר לקחת את השיחה המגוחכת הזו.
"זו מדינה יהודית" הוא נכנס לפתע לטירוף וצעק תוך כדי טפיחה על השולחן ועמידה מהירה על הרגליים. הבת המכוערת שלו נעצה בי מבט כועס כאילו פגעתי בו אישית, "אני לא צריך להגיד לך מר פומרנץ' מה עברנו כדי להגיע עד לכאן, במיוחד לא היום" הו הו, הנה מתחילים הנאומים, "אם אנשים לא ישמרו על המסויירת של העם היהודי הוא יפסיק להתקיים, זו מצווה. אתה יודייע מה קורה היום באירופה יימח שמם או באמריקה המחוללת, יש שם תועייבות שהס מלהזכיר, הס מלהזכיר אני אומר לך. על היהודים לשמור על עצמם לא רק מהאנטישמים אלא גם מעצמם. הדברים שהעם שלי, העם שהוא גם שלך מר פומרנץ', עבר כדי לזכות במדינה הזו כדי שסוף סוף יפסיקו לנסות לקחת אותה יותר ממנו – הס מלהזכיר", הבת המכוערת הרימה מטפחת צחורה רקומה באותיות זהב שאיכשהו הייתה לנו בבית וניגבה את רסיסי הרוק שניתזו מפיו ונעצה בנו עוד מבט כועס, כאילו אנחנו אשמים שאבא שלה פנאט. לא רק שהוא ושכמותו שולטים במדינה שבה למיעוטים שחושבים כמוני אין זכות קיום או דיבור, הוא גם באמת מאמין שאסור לאחרים לחשוב אחרת. אסור לעצבן אף אחד בימינו, זה תמיד נגמר באסון, עם של מלשנים.
"אתה צודק בהחלט אדון רבינוביץ'" עניתי כדי שיירגע, אני צריך אותו שפוי עד שהסערה האמיתית תתחיל אחרת זה יהיה הכישלון הכי גדול שלי. "אנשים בימינו חייבים להיות הרבה יותר מדוקדקים באיך שהם מתכוננים לחג. זה לא תמיד קל לקיים את כל הנחיות הממשלה, אבל כשחייבים חייבים", ניסיתי לכוון את המילים גם לבת שלו. לא סומך עליה, אף פעם לא אומרת כלום ורק נועצת מבטים, עכברית עם העיניים החטטניות שלה והאף המתנופף אל על כאילו יותר טובה ממני, היא אפילו לא החליפה מבט עם אשתי, את האמת, אולי יותר טוב ככה. אי אפשר יותר. סימנתי לאשתי שבקרוב נתחיל וקמתי מהשולחן, התכנית התפתחה בראש שלי עוד מהדפיקות בדלת של הבוקר וממש אין לי שום כוונה לעצור אותה עכשיו. נמאס לי שאני תמיד צריך להתחשב באחרים ושאי אפשר לעשות בבית שלי את מה שמצפים ממני. התחלתי לצעוד לכיוון השירותים, שיירגעו לשנייה, ומהר שיניתי את צעדיי אל עבר הארון בחדר האחסון שבמקלחת, במהירות הוצאתי בשנית את הטאבלט הקטנטן והמיושן שרק החזרתי לארון לפני שעות ספורות, לא רציתי לעשות את זה לפני שילכו אבל אין שום ברירה. הנחתי אותו בכיס האחורי של מכנסיי ומיהרתי לשטוף ידיים כדי לא לתת לאדון רבינוביץ' ולבת המכוערת שלו את ההזדמנות לחשוב שמשהו לא בסדר. כשהתקרבתי לשולחן במטרה לשבת בשנית, אדון רבינוביץ' כבר עמד על רגליו ושאל אם ארצה לבוא איתו לטיול ערב נחמד לבית הכנסת השכונתי. ניסיתי להסתיר את הרגשות האמיתיים שלי וחייכתי. "תשב אדון, עוד מעט" והוריתי לאישה הנהדרת להוציא קינוחים, אני צריך שהם יהיו רגועים ושלא יצעקו בטעות, כל השכונה הזו מלאה במלשנים מניאקים.
"ברוך בורא המתוקים, שנוצרו מהסוכרים המדהימים אותם ברא בורא עולם, ברוך הוא, ברוך שמו", התחיל עם השטויות שלו והודה למי שזה לא יהיה שהוא חושב שקובע דברים בעולם בזמן שטעם מהממתקים הטעימים שהכנו בשביל עצמנו לחג, אילו היה יודע שהמתכון הסודי כולל גם דברי חמץ הוא היה מת במקום. את האמת, זה יכול להיות פתרון מקורי. יופי, שניהם טוחנים, גם הוא וגם המכוערת, לא נראה כאילו הם חושדים במשהו. "אמן" הצטרפתי לברכות שלו, אני חייב להיות כמה שיותר נורמטיבי אם אני רוצה את שניהם עם כמה שפחות מגננות.
הוא נעמד על הרגליים ושאל שנית אם ארצה ללכת לטיול, הסכמתי ונעמדנו. "תישארי כאן", הורה לבת שלו. גם ככה לא נראה כאילו יש לה רצון משלה, אשתי תצליח לטפל בה לבדה, אין מישהו שהיא לא יכולה עליו. הושטתי לו את המעיל שלו והנחתי אותו על כתפיו, רק אלוהים שלו בטח יודע למה הוא צריך לשים מעיל אם כל מה שיש לו לעשות זה לעלות בסך הכול כמה קומות ברגל, אבל יש דברים שעדיף לא לשאול. "אדון רבינוביץ', אולי לא נלך לבית הכנסת, מה עם סתם אוויר צח?" הצעתי, אבל הידיים שלו התחילו לרעוד והרעידות התפשטו לכיוון הפרצוף, בעיקר היה ניתן לשים לב לנטיפי הכעס שהחלו להיווצר, חורטים קמטים בפרצוף המקומט שלו, מלאים בזעם ממולא בזיעה שעדיין לא פרצה משום נקבובית. המכוערת, שהמשיכה להאזין לנו, ראתה את התגובה שלו ומיהרה לעמוד על הרגליים, אולי כדאי לנסות להרגיע אותו. כשהיא הגיעה עד אליו הוא עדיין לא הוציא מילה מהפה, אשתי קמה אחריה כמו חתולה שמגנה על בני ביתה, ודפקה לה את קערת החסה מנירוסטה בקרקפת, רעש הכרפס שעדיין היה בתוכה הדהד היטב בין קירות ביתנו. אין, אין עליה, הדבר הכי מושלם שהצלחתי להגשים בחיי.
אדון רבינוביץ' עדיין לא דיבר, הכעס מסירובי ללכת לבית הכנסת התחלף בתדהמה מנפילתה של בתו לרצפה, מעולפת. עזרתי לו לשבת לצידה, בכל זאת בן אדם זקן, ביקשתי מאשתי הנאווה מעט חבלים ואולי גם נייר עטיפה גדול כדי שנרגיע את שניהם. יצא לי כבר לשמוע אותו צועק בעבר וצריך להקדים את הקולות שבטח מצטברים אצלו בבטן ומתערבלים עם כל החמץ שדחפנו לו לתוך דברי המתיקה שעליהם סיים לברך רק לפני דקות אחדות. לא בא לי שיגלה כל כך מהר את מה שהכנתי לו, צריך לפרוס לו את הערב דק דק ולא במכה אחת. בכל זאת איש זקן, לא צריך שהוא ימות לי כל כך מהר.
אשתי התיישבה על הכיסא וחיכתה להוראות, היה דם על השולחן ועל הכיסא ועל כולנו, יש נטייה שכזו שאם קערה מנירוסטה פוגעת בוריד מרכזי בראש הדבר עלול להסתיים באסון לא קולינרי. "תפני אותה ותלכי להכין לנו ארוחת חג אמיתית. היום זה היום שלנו". היא חייכה אליי, שום דבר לא מטריד אותה ושום דבר לא מציק לה. הבטתי בה מרימה את הפצועה מהרצפה, על הדרך הוציאה מאחד הכיסים המרובים שמסתתרים אצלה גם מטלית רטובה ובמקביל להעברת הפציינטית לחדר השינה לקשירה קצת יותר נורמלית גם ניקתה את השולחן ואת הכיסאות, צחצחה את הכיסאות שטונפו ואיבדו מזוהרם. היא גם לא פסחה עליי וניגבה את הפרצוף שלי ולא שכחה לנשק את דמעות האושר שזלגו על פניי, לסיום ניגשה גם אל אדון רבינוביץ' וסירקה את שיערו, לא שוכחת לנקות גם אותו, בכל זאת היום חג.
"אתה מבטיח לא לצעוק אם אוריד לך את המחסום?" הצעתי והוא הביט עליי כלא מאמין, בכל זאת אדם זקן. לא היה לי משהו נגדו אישית, הוא נציג של העולם הישן ואשתי היפה היא העולם החדש, לקח לי המון זמן להביא אותה לפה בשוק השחור. חוסר היחס שלו אליה, גם הבוקר, שלא יחשוב שלא שמתי לב, עשה אצלי משהו. זה הוא שאשם במצב הזה, זה הוא שאשם בהרס החג גם לי וגם לו, זה הוא וכל מי שהוא מייצג אשמים בחוסר הקדמה, בבורות, בקיבעון, בסגירות המדינית הזו, בחוסר הבנה ובטראומה שנגרמת לכולנו בעצם. לבסוף הוא הנהן, אמנם לקח לו כמה שניות להתאפס על עצמו אבל בסוף הוא הנהן. המחסום ירד והוא עדיין שתק, כנראה ניסה לחשוב מה כבר יש לו להגיד. אפשר היה ממש לראות את הראש שלו מנסה להבין מה קורה פה, הריח מהבוקר שוב ליווה את אפי, הלחמניות שהיא מכינה שוות הכול. גם הוא הריח אותן, אני רואה את זה בעיניים שלו.
"חמייץ?" שאל. הנהנתי וחייכתי אליו קלות. "תרצה לטעום מהן אדון רבינוביץ'?" החלטתי להציע למרות שידעתי שהוא יעדיף למות במקום.
"תתבייייש לייך, גם אתה וגם בני בייתך. בויירא עולם רואה הכול, זמנך קרב אדון פומרנץ', אל תחשוב שתצליח להתחמק ממיינו, זמנך קרב"
"מותק, בואי רגע לפה" קראתי ומקץ פחות משנייה הגיחה, אוחזת בידה מגש מלא בלחמניות טהורות וזכות, מתוקות ונאורות, ממלאות את אווירת החג בריח מושלם ונעים בדיוק כמו שאני אוהב.
"כן בעל?", שאלה, מביטה ומחייכת, לעולם לא מפקפקת במי אני בשבילה.
"תספרי לאדון רבינוביץ' מי זה אלוהים"
"אלוהים הוא דמות מטאפיזית שהומצאה על ידי בני האדם כדי להוות בשבילם תשובה לשאלות שעליהם לא הצליחו להשיב, כמו מדוע יש מוות בעולם או רעב או מחלות. הם נתלו בתשובות שסיפקו להם אנשי דת שדיברו כביכול בשמו של אותו האל שהבטיחו להם הבטחות שאין שום סיכוי שיצליחו לקיים במהלך החיים ובסך הכול נתנו תקווה לייאוש שצמח אצל בני האדם. אותה התקווה תורגמה לתלות ולייאוש שיצר תקווה מרובה יותר ונוצר מעין מעגל רציף של הבטחות שימולאו רק בעולם הבא אם בני האדם יתנהגו כראוי בעולם הזה. עם השנים בני האדם השכילו להבין שאלוהים אינו קיים ושהם יכולים בעצמם לפתור את הרעב ואת המלחמות ואפילו את המוות. רק בני אדם ספורים מאוכלוסיית העולם עדיין נותרו נאמנים לרעיון הלא נאור של אמונה בדבר לא קיים, בדיוק כמו במדינה זו שבה אנו נמצאים כרגע. שאר בני האדם הפכו להיות כביכול אלים בעצמם. דמותו של אלוהים כמושג קדום כמעט ופסה מן העולם, יבוא יום וכל אלו שנותרו בתוך הבועה שלהם ישכילו להבין זאת, אי אפשר להסתגר בתוך עצמכם לעד"
"תתביישו לייכם, תתביישו לייכם, תתביישו לייכם", החל לזעוק ומיהרתי להכניס את המחסום לפיו במהירות, אין צורך להביא לביתנו את השטריימלים בשעה כל כך מאוחרת, הערב עוד לא התחיל אפילו. אבל אז הדלת שלנו נפרצה ועשן החל למלא את הדירה, עיניי סומאו לפתע, אינן רואות דבר. שמעתי צעדים כבדים נכנסים אל הדירה אך שתקתי כי לא רציתי להסגיר את המיקום שלי, אשתי גם ככה מומחית דרגה שבע לאומנויות לחימה על פי מדד איכסן העולמי ואין להם סיכוי נגדה. ואכן הצעדים הכבדים נעצרו לפתע, רעש של בעיטות ואביזרי לחימה מילא את החלל, שמעתי גוף כבד נופל על הרצפה ועוד אחד הועף אל הקיר והרס את התמונה של אחד הבאבות המגוחכים שלהם, שהייתי צריך לתלות על הקיר כדי להסוות את הבורות. גופה נוספת הוטחה אל עבר השולחן האוכל, ועוד אחת כמעט וליטפה את רגלי, אך אשתי היפה מומחית בדיוק, הזמנתי אותה במיוחד כדי שתדע להגן עלינו כשיום כזה יגיע.
"אהההההה", אדון רבינוביץ' צעק, "חוייטאים, חוייטאים, הצילוו, חוייטאים. יש להם חיימץ, הם ניסווו לרצוייח את הביית שלי, חיימץ, בויישה, בויישה. הם בייטח גם לא שומרים שביית, מצווות, חוייטאים", וכן הלאה וכן הלאה. התעלמתי מהצעקות שלו אך לא יכולתי לשלוט בעצמי והתחלתי לצחוק בקול רם יותר ויותר שהתגבר עם כל צעקות הזוועה שלו. לבסוף צעקותיו שככו ושמעתי את נקישות שיניו שמילאו את השקט שחזר לדירתנו היפה.
העשן הסמיך עדיין מילא את הדירה ועדיין לא יכולתי לראות דבר, רעש דקיק של שאיבת אוויר מילא את אוזניי והוא החל להתפזר, לבסוף העולם התבהר בשנית וראיתי את הגאווה של חיי פוערת פיה ושואבת אל קירבה את כל העשן המתועב שאיים להרוס את עולמי ואת חיי. גם אדון רבינוביץ' הביט אליה כלא מאמין.
"תארזי את הבית, אנחנו עוזבים" הוריתי, מדמיין איך נצליח לעזוב את הגבולות ולא נוצא להורג בדרך. אבל ממבט אחד בה, בייחוד עכשיו, הייתה לי הרגשה טובה שאולי אנחנו נצליח, אנחנו נינצל, יש לה נטייה להיות קורנת כל כך כשהיא מרגישה שאני מבסוט עליה.
הותרנו אותו קשור שם, חושב על מה שראה. הבת שלו בחדר ליד, בקרוב שוב יהיו יחד. "תספר עלינו, שיידעו" אמרתי. "ושיהיה חג שמח אדון רבינוביץ'. ממש נהניתי, אולי נעשה את זה שוב". סגרתי את הדלת מאחוריי ועלינו לגג, מדמיין איך זה מרגיש להיות באמת חופשי.

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. כמה שנאה, תיסכול, אימה והקצנה בסיפור אחד!

    אהבתי

    1. אני הגיב:

      תודה רבה

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s