תקועה – גלי סיטון

האמברקס מורם אל על בהחלטיות ואני מדגדגת את הכפתור שלו בקצה. עוד יכולה להוריד אותו במכה ולעוף מפה. מדליקה שוב את הרדיו, אולי הוא יגיד משהו. חדשות עם אהוד גרף. אני שונאת אותו, תמיד נותן לי תחושה שאני עושה משהו לא טוב באופן גורף.
די.
אני יוצאת מהאוטו אל הבניין. זה בניין ישן, מוקף שלטי הבטחות לשיפוץ בנייני מגורים ישנים. אורות קטנים דולקים בחלונות, צהובים ולבנים, מילים נשברות מתוך טלוויזיות, סכינים ומזלגות נפגשים לשיחה על צלחת. מה קורה בקומה רביעית?
אפשר להגיע רק לארוחת ערב אחת, להגיד תודה רבה, היה טעים, וזה יגמר. זה לא אומר כלום בעצם. הלוואי שיהיה טעים באמת. אני נכנסת למעלית ומגניבה מבט לעצמי במראה השרוטה. צליל הודעה. זה בטח ניר, אני מאחרת.
עמרי.
המעלית קופצת בקומה רביעית. היא נפתחת ואני ממוסמרת למקום. לא יכולה לזוז. היא נסגרת. חושך. אני שולחת ידיים מתרוצצות בחושך ולוחצת. מוצאת את עצמי בקומה שש. המעלית מתחילה להיסגר שוב ואני לוחצת על קרקע. רוצה רק לברוח מהחושך.
נו מה עכשיו?
כל הזדמנות הוא מרגיש. זה מעקצץ לו בידיים והוא שולח לי להטוטי מילים עם אצבעות ארוכות במקלדת המקוללת כדי להרגיע את עצמו. מתגרד ומתענג, מושך אותי בלשון, ואני, בכל פעם, אשכרה בכל פעם, הולכת, נעקצת, נלכדת, נטרפת, והגוף שלי לא מפתח נוגדן. דגדוג האמברקס מתחיל להעביר לי זרמים של מעשה.
קומת קרקע. הדלת נפתחת בחריקה עייפה וזוג קשישים שלובי ידיים עמודים בפתח. האישה אלגנטית ומחויטת, לבושה חצאית עיפרון לבנה וז'קט לבן, הגבר בחליפה כחולה עם פסים דקים. הם בוהים בי כאילו עלו עליי והם יודעים.
"את יוצא…." "לא, לא, אני עולה. בטעות לחצתי," אני ממהרת להשיב, למקרה שעד שהוא יסיים את השאלה אשנה שוב את דעתי. הם נכנסים למעלית ולוחצים על קומה מספר שתיים. "איזה קומה?" שוב פונה אליי האיש. "שש." הוא לוחץ. "אה! לא! סליחה, ארבע." הוא לוחץ גם על ארבע. המעלית מתחילה לחרוק סגירה עד שרעש עקבים צפופים מתקרב אל הדלת ויד עמוסת שקיות נשלחת אל הדלת הנסגרת. האיש המבוגר לוחץ על כפתור פתיחת הדלתות. המעלית עונה לו בנשיפה חסרת סבלנות ונפתחת לגברת עם סלים שנדחקת פנימה עם חיוך מתנשף. "תודה אברהם."
הגבר מציג לה ביד רחבה את מבחר הכפתורים שכבר לחוצים. "תודה," היא אומרת שוב ומניחה את השקיות. הוא ממש טוב בזה, במעליות. כמו נער המעלית ב"אישה יפה".
אולי זה הוא? אני אשאל את ניר. למרות שבטח לא יבין מה אני רוצה ממנו. וואו, יש לו לאברהם הזה גם אותו מבט שובב בעיניים. אותו מבט שהיה לנער המעלית כשאמר למנהל המלון שהגברת הצעירה הזו התלוותה אמש למר לואיס. קריצה. למה אין יותר נערי מעלית? איזה סרט, הוא חייב לראות. אפילו בלעדיי. איך הוא דומה לו יא אללה.
הלוואי והייתי יכולה לראות סרטים כאלה עם ניר. אני מנסה לעשות חישוב זריז באיזה גיל היה נער המעלית מהסרט, מתי יצא הסרט, בן כמה הגבר הזה נראה לי, אם ניר ואני עוד נראה סרט ביחד בכלל, אם החליפה שלו בסרט הייתה שחורה, אדומה, או גם וגם, אם ההורים של ניר יהיו מרובעים כמוהו ואז נתקע.
המעלית נתקעה.
"אוי מה קרה?" האישה האלגנטית הוסיפה לאחיזת הידיים יד נוספת, בזרוע האיש שלה. נער המעליות במיומנות שכנראה ידועה רק לנערי מעלית קיפץ קלות פעמיים. המעלית לא התרגשה והשיבה לו באדישות קרה. אוי לא, מה, המעליות של היום זה לא המעליות של פעם?
"לא קרה כלום, אני אתקשר למספר החירום שבמעלית," מציעה הגברת הנדחפת, מחטטת בשקיות ומוציאה את המכשיר. "אויש, אין קליטה…"
"אוי אברהם."
"אל תדאגי רותי," הוא ממהר להרגיע אותה.
גברת נדחפת בינתיים מנסה לכבות ולהדליק את הפלאפון. אני מחטטת בעיניים בשקיות שלה. צווארים ירוקים עם ראשי עלים מתולתלים בקצה, קבוצות צפופים של עשבי תיבול מפיצים ריח של שוק במעלית הקטנה, בקבוקי שתייה קלה, פסטה טרייה, עגבניות שרי ובצלים סגולים. אני רעבה.
האישה האלגנטית נשענת על המראה. "בואי רותי, יש לי קצת מים, תשתי." הגברת מוציאה מאחת השקיות שלה בקבוק מים מינרליים. האיש שלה חובק אותה ביד אחת וביד השנייה מגיש לה את בקבוק המים. היא לוגמת כמה לגימות. הוא מלטף את פניה, נוגע בה כמו בבובת חרסינה שבירה ומלאת סדקים עמוקים.
מעניין מה עמרי רוצה.
"איזה חגיגיים אתם! מה חגגתם?" שואלת הגברת שלפי הסלים שלה היא גם אחלה בשלנית. "עשינו חידוש נדרים אחרי 50 שנות נישואין." אברהם מתנפח בגאווה. אני חושבת על עצמי, בקושי 50 דקות מסוגלת להחזיק מערכת יחסים יציבה. "וואו! 50 זו באמת סיבה למסיבה. הלוואי על כולנו." "אוי, זה היה… משהו," ממשיך אברהם, "כל הנינים היו, הנכד הקטן עשה לנו הפתעה ויצא מהצבא במיוחד. הוא לא סיפר לנו! בא עם המדים והכל, הבאנו לו אוכל לכל השבוע נכון רותי'לה?" הוא לוחץ קצת את החיבוק ומנענע אותה באהבה קטנה. "כן היה אוכל נחמד. היה באמת נחמד." היא טופחת קלות על לחייה עם ממחטה מבד והצבע מתחיל לחזור לפניה.
מתי בפעם האחרונה דברתי עם עמרי? ביום הולדת שלו?
"לא הייתה לנו חתונה כזאת. כמו שיש היום. לא היה לנו כסף. אז הלכנו רק לבית כנסת, רותי הכינה בבוקר קצת סנדוויצ'ים לאורחים וזהו. נגמר הסיפור. אז זה היה כמו חתונה בשבילנו עכשיו. עכשיו נעלה הביתה נעשה גם ליל כלולות כמו שצריך. אל תדאגי רותי'לה אני אהיה עדין." קריצה. ידעתי.
"אויש, אברהם די כבר." היא משתחררת מאחיזתו ונעמדת בעצמה.
אני שולחת יד לתיק להרגיש כמה קונדומים יש עליי. מרגישה שניים לפחות, נסתדר.
פתאום הטלפון שלי צלצל.
"יש לך קליטה?" הבשלנית. פערה בשמחה את עיניה.
"כן, וואו, מסתבר." אני שולפת בזריזות את הפלאפון. עמרי. "כבר חוזרת אליך." אני מנתקת את השיחה ורואה שהוא שלח עוד הודעה לפני שהתקשר: "נו מה יש לך? דווקא עכשיו את נעלמת?" איך שאני נחלצת מהמעלית הזאת אני נוסעת אליו. אני חייבת לדעת מה הוא רוצה, הוא אף פעם לא מתקשר. אולי קרה לו משהו?
אמרתי כבר לניר שזה לא בשבילי. הוא בעצמו סגר את הריב בבוקר עם "תעשי מה שאת רוצה", וגם ככה כל ארוחת הערב הזאת תקועה לי בגרון, אז די. אני מחפשת איפה חרוט מספר החירום במעלית ומבינה שהיו בעצם שלושה קונדומים והם לגמרי פה על ריצפת המעלית.
"נפל לך משהו מהתיק." רותי הצביעה לכיוון הרצפה. כאילו שאפשר בכלל לפספס את הכחול הזוהר הזה. למה אתם כל כך זוהרים חברים? מה הגאווה הגדולה? בסדר, אז אתם חוגגים, הבנו, אבל למה ככה?
אני מחייכת ואוספת אליי מהר לתיק, מקווה שאולי הם לא מכירים, שבזמנם זה נראה אחרת. אני מחייגת את מספר החירום. "ממתינה. תכף אנסה שוב."
אני בינתיים נכנסת להודעות. ההודעה שלו עוקפת את כולן ועומדת בראש הרשימה. מתחתיו ניר. התמונה הקטנה שלו מחייכת אליי, נטולת כל מתח וספק.
"זה לא התפקיד שלך." פוסקת הבשלנית. "שטויות, אני כבר אנסה לחייג שוב." "לא זה. הדבר השני. זה לא התפקיד של הבחורה את יודעת." אני מרימה את העיניים מהמסך. "מה?" "אם הגבר לא דואג אפילו לדבר הקטן הזה אז הוא לא ידאג לכלום. הוא מזלזל בך."
"סליחה?"
"ככה זה, תאמיני לי. גבר שאפילו לא דואג שיהיה לו מה להלביש למה-שמו שלו, לא דואג אפילו לעצמו, אז לך בטח שלא ידאג. זה מתכון לאסון תאמיני לי."
"בובה'לה תקשיבי לי," רותי אוספת את כל הדם שנזל מפניה ותופסת את היד שלי. "גברים זה לא עם מתוחכם במיוחד כן? היום עושים מזה ספרים והרצאות וסרטים ואני לא יודעת מה, את בובה את, אני אומרת לך, סחורה כמוך לא תישאר הרבה זמן על המדף." אברהם מהנהן בחיוך. משהו בי רוצה להשתחרר מאחיזת היד שלה אבל החשש שאולי אהיה אחראית עכשיו לנפילתה של אישה בת 70 גדול על הלב שלי כרגע.
"ברור, ברור, אין ספק," הבשלנית פונה לרותי, "אני רק אומרת שבחורה צריכה לדעת לשים את הגבולות. לדעת לדרוש. גברים צריכים לדעת את המקום שלהם וזה התפקיד של האישה להציב אותו. אני באמת, אני לא רוצה להתערב, פשוט ראיתי, אז הייתי חייבת."
"אוקיי, גברת? את חייבת לצאת לי מהתחתונים. עכשיו. בטח את מרצה לי פה על תפקידים מגדריים וגבולות, מה זה הסל קניות הזה? למה את עושה קניות? איפה הבעל שלך שיבשל? מה, הוא בעבודה? כי נשים הן מטבח? זה הגבול שלך? תעשי לי טובה. היום בחורה מודרנית דואגת לעצמה כי אנחנו עצמאיות. כי אני לא מוכנה שאף אחד ידפוק אותי עם קונדום סוג ז' מחורר. אני קובעת מה ומי נכנס אליי, ואת, את מתכון האסון שלך, תבשלי לבעלך. ויש לך בחסה המסולסלת תולעים."
פתאום נשמע קול דפיקות של יד גדולה וחזקה על דלת המעלית. "אמא?"
"כן מותק אני פה!"
"את בסדר?"
"כן, כן, הכל טוב. נתקענו פה, אני עם הזוג אברמוביץ' ועם" היא סורקת אותי במבט, "עוד איזו בחורה."
"עדן?"
"כן, כן, אני פה ניר."
"את עדן?" אמא של ניר תופסת צעד אחורה וזוג עיניה מלבינות כשתי צלחות ריקות.
"אתם בסדר שם, אברהם, רותי?"
"הכל טוב ילד, תודה. תוכל להתקשר לחברת מעליות?" "כן, כן התקשרתי הם בדרך." "יופי", רותי נשפה אנחה כבדה.
שתיקה במעלית. זוג הקשישים מעבירים בינינו את מבטם, צופים באליפות הפינג פונג החרישית.
"תגידי, אם כבר מודרניות, אני שמעתי, שיש מן ג'ל כזה. אני לא יודע אם זה נכון, שמורחים, ושיש גם בטעמים." "אברהם!" רותי מכה את זרוע בעלה. חייכתי אליו. וקרצתי.
המעלית התחילה לזוז. רותי אחזה באברהם. הדלת חצי נפתחה. יד בטוחה נשלחה אלינו מלמעלה. "בואו חברים, לא לדאוג, נתקעתם בין שתי קומות. נעזור לכם לצאת ואז נתקן את המעלית."
יצאנו אחד אחד. ניר חיכה בחוץ.
"כולם בסדר?" הוא חייך אלינו. אמא שלו נישקה לו במצח וחיבקה אותו. רותי תפסה אותי ביד ולחשה לי באוזן: "אני לא דברתי עם חמתי 50 שנה. לא חשוב".
"לוח האם קצת השתגע. נלחצו פה יותר מדי כפתורים כנראה, וזה היה כבד מדי על הענתיקה הזאת." פסק איש המעליות האמיתי.
"העיקר שכולם בסדר," חייך ניר ולקח את השקיות בשתי הידיים, "בואי אמא, נעזור לך. קנית חסה? עדן חולה על סלט חסה, נכון?"