אל מרצפת הדשא – מיכל ליפשיץ – זיידן

ב

השפתיים שלו נכרכות סביב הורוד הדוקר, מנסות לשאוב טיפות ראשונות של טל חיים לבנבן, מתכווצות ברכות חותכות פוצעות, דוקרות, שואבות, שואבות. מה הוא שואב משם? כאבים מתפתלים אל בין שדיה ומשם אל הרחם הפצוע, מרגישה את טיפות הדם נושרות בין רגליה, מטמאות אותה. דם של מוות, אחרת למה היא נידה.

שוכבת, סדינים לבנים כחולים מכסים אותה מכל עבר, אפילו לכאן הציונות חודרת, ולי מה נשאר, ערפל כהה מתאבך סביבי מתפרק לצעקות ויללות, וצריך, וחייב, ועכשיו, וכואב והוא שואב ממנה עוד ועוד, וזה לא יוצא.

צלצול פעמון חודר אל זרם התודעה הבוכייה "עוד עשר דקות יש להחזיר את התינוקות לתינוקייה", מימין אחת מתבכיינת שאין מספיק זמן. באמת שאין מספיק זמן, כבר אין מספיק זמן, הזמן עבר נגמר, נחרד אל תוך עולם של עגלות, נוזלים, מתוקים ונקבר תחתם לא מצליח להגיח, לשלוח יד אל האוויר הצלול, החשוף, לגעת ברווח בין דקה לדקה, בין רגע לרגע, בין מעשה למעשה.

היא קמה, מנתקת את שפתי הרעב מהפטמה הכואבת, מכסה את מה ששלה על פי זכות, שמה אותו בעגלת בית החולים ומתחילה לגלגל אל עבר התינוקייה. הצרחות מהדהדות את פסיעותיה, משוועות לאיטיות, והיא לא שומעת, מגלגלת מהר יותר ויותר, רואה את פניהם של אלה שמולה מביטות בה, שופטות אותה, והיא שואפת את האוויר המתרחב עם כל צעד המקרב אותה אל בית היללות. יחד עם צעדיה השמש שוקעת דרך החלון, נופלת בין הקומות מטה, מטה ואין מי שיציל, יתפוס, ירים אותה חזרה לעוד יום של אור. כולם עוברים מולה ואף אחד לא מושיט לה יד, מריעים לירח המפגר שדבר אינו יכול באמת לעשות בעצמו, אפילו את אורו הוא שואב ממנה, שואב ושואב.

דלת עוצרת. אותה. התינוקייה דורשת כרטיס מאשר לכניסה. היא צריכה אישור כדי להישאר לבד, איך אף אחד לא רואה את זה. היא שולפת את הכרטיס במהירות וממשיכה את דרכה פנימה. אפילו ההליכה נעלמה לה, מדדה ברגליים פשוקות ביניהן מטפטף דם משפתיים נפוחות כאובות, דורשות את מקומן, לא נותנות לה לסגור את הרגליים. פעם אחת פתחה אותן ועכשיו הן נשארות פתוחות לנצח? מרגישה את האיבר הזכרי שלו מזדקר בתוך נשיותה, מטפטף מזכיר לה שהוא היה שם. קנוניה של גברים. החנתה את העגלה במקום הסתובבה והלכה. בפיסוק.

השמש כבר נפלה, מתה להיום. ממשיכה ללכת, רואה איך הימים מתקצרים אל תוך חיים אחרים. עדיין לא הספיקה ועדיין לא עשתה, וכולם חוגגים את סבלה בברכות, בדובים ורודים, בבלונים שמתפוצצים כמו האשליה הזאת שעדיין מקיפה את אמא "אין מספיק זמן מצד ימין". והמסדרונות כחולים לבנים, נזכרה איך היו מעוותות את מילות ההמנון בטקסי בית הספר, דווקא, להכעיס, כדי לדרוך להם על הקדושים והסובלים ומינה המטיפה לאזרחות הייתה מסתובבת ביניהן באוזניים מחודדות מרוב עגילי ענק שמשכו אותה מטה ויצרו לה חורי שמיעה אדומים, מחפשת את המילים הצעירות הנזרקות באוויר לשלוח יד, לתפוס, להזקין, לייצב, למצב. היא עוד תגיח לה כאן מאחד החורים הנפוחים מדממת משתי אוזניה.

המסדרון הזה ארוך, מגעגעת את דרכה, לאן אני אלך? כולן עוקפות אותה באוטוסטראדה של ההמלטות, מנענעות את זנבן בביטחון שכזה, מטפסות למיטה, מרעידות כנפיים, פוערות מקור באנחת רווחה ונרדמות בסיפוק של יצירת חיים. והיא רוצה לעוף למעלה אל השמיים, לנדוד עם אווזי הבר, לראות ארצות רחוקות, לברוח משועלים. שמאלה למעלית. בחלקה האחורי שומעת אישה בבגדי הדגל קוראת לה לשוב "קומה ראשונה, יולדות א'". היא לוחצת ומתחילה לרדת מטה, מטה, שלא יתפסו אותה, משב הרוח מבדר את הפדים שבונים מגדל בינה ובין תחתוני הרשת הענקיים, למטה, למטה. היא פורצת החוצה בגעגועים מהירים, רק שלא יתפסו אותה, הם כל כך הרבה והיא כל כך מעט, וזהו עוד מעט זה יגמר אז רק עוד לגימה אחת, עוד משב רוח, עוד כנף שמתחצפת את מול שמיים נפרשים אל הקצוות. והיא ממשיכה, לפניה דלת טלפתית, מאחוריה גדודי הרודפים של דמיונה עוד מטר, עוד שני מטרים, עוד שלושה מטרים. היא פוסעת החוצה אל מרצפת הדשא.

שקט. רק יללות אמבולנסים וגניחות חולים ופצועים. אין תינוקות בוכים. שקט.

היא מרימה עיניים לשמיים, הירח נועץ בה שם מבט. הוא כבר לעולם לא ילך.

 

 

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    .

    אהבתי

  2. Your feeder הגיב:

    כותבת כמו משוררת
    אבל אישיות פח
    מילים כמו אוקיינוס גואה
    ומעשים דלים כמו אחרון החוטאחם
    תשאירי טיפ פעם הבאה ואל תשלחי את הילדים שלך בידיים ריקות למי שנותן לך שירות … מאכיל את הילדים שלך בזמן שאת שקועה באיסוף לייקים וכתיבת תוכן מתחנף וצלופני בשביל להעלות את הטראפיק שלך. יצור מנותק.. כן כן תגורי לך בארמון שבנוי על קבר של שייח ותרגישי שאת התגלמות הדו קיום בזמן שלא עשית אפילו מעשה אצילי קטן שלתת לבנאדם שסיכן ככ הרבה שהאוכל שהץעצלת לבשל בעצמך ישב בשולחן המהגוני היקרתי שלך….
    את פח…. כמו כל השאר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s