יום יום – נועה סדן

היום יום שלי ואני קשורים במעשה סריגה מורכב, מרובד, כמעט תלת ממדי. אני מכורה לו ונוטרת לו על כך. אני יודעת שהוא סוחט אותי, שהוא גובה ממני חלקים שלמים מעצמי שלא תכננתי לתת. אני מלטפת אותו ברכות, משפילה מבט של הכרת תודה על החיץ שיצר ביני לביני. על כך שגירש את הריק. יש בו, כך נדמה לי, ממשות, מוצקות. המקום שלו בעולם קרוב לקרקע. הוא אינו מרחף. הוא נבלע בהמון. במבט קרוב יותר ניתן לראות רסיסי דבש פזורים על רשתיות העין וקו נחוש באזור הסנטר. בימים מסוימים כשמסתכלים עליו מרחוק ניתן לראות צל חיוור של נעורים.

היום יום שלי אוהב את השורש ב.נ.ה בהטיות מסוימות. במיוחד הוא אוהב את המילים'הבנייה' ו'מבנה'. הוא חוזר ואומר לי  שצריך להבנות את המציאות, שהמבנה חשוב לא פחות מהתוכן. אז אנחנו בונים. התשתית עשויה קורות חזקות וכבדות ממני שאמי וסבתי השתמשו בהן לפני. האם הן הרגישו כמוני את המגע הכבד והסיבי של הקורות? אינני יודעת. הקורות נמסרו לי בליווי משפטים בודדים. ללא הסבר מניח את הדעת. "אצל כולם זה ככה" נאמר לי סתומות. ובתי? מה אומר אני לה? את הבלוקים שאנחנו מניחים עשויים בטון שאני יוצקת. ולמרות הכול הקירות עדיין רועדים.  אני נעה בזהירות. כל תזוזה קלה עלולה להיגמר באסון, אני עסוקה במילוי. המבנה חייב להיות מלא עד תום כדי שתגבר תחושת היציבות. אני צובעת את קירותיו בצבעים חמים, גוזרת את ציפורני ילדי שהתארכותם מלמדת אותי שחלף עוד שבוע, קוראת להם סיפור כשהם ישובים על ברכי ואני מלטפת את שיערם שאור שחודר מהחלון שזור בו. הם יפים כל כך. אני מחליפה את בגדי החורף בארונות  לבגדי קיץ ואת בגדי הקיץ לבגדי חורף וחוזר חלילה.

פגישות מהבהבות באאוט לוק. אני מתניעה את האוטו ונוסעת אליהן. אני אומרת מילים כמו "למנהלים אין כרגע כלים להתמודד עם איום כזה" ו"הכיוון של התהליך ברור, השאלה איפה אתה בתוכו" או "חייבים לדייק את המוצר, פשוט לא מספיק מהודק" וגם "הגדרת התפקיד היא בכלל לא אישו, הכול גמיש", ואז שוב טסט לאוטו, רשימת קניות לסופר, תור בקופת חולים, מחליפה נורה, מטגנת שניצלים.

יש ימים שאני והיום יום שלי מתבוננים במבנה והוא מציף אותנו באושר פשוט. אושר משותף. אושר שאני חשה שאסור לי לבקש למעלה ממנו. אני מתבוננת בו בערב והוא מואר וחמים. בחוץ חשוך. הוא מקיף אותי כמו שריון. כמו שמיכה. שעונים מספרים לי על הזמן שחלף. מראות מחזירות אליי את ההתבלות המוקדמת של גופי ופניי. אני חסרת אונים מול מניינם של הימים . היום יום שלי דווקא מבסוט. הוא אוהב את הצניחה, את הרפיון . שמחשרגליי כבדו .

לעיתים אני רואה את הסדקים במבנה מתרחבים. אני מרגישה אותם חורצים בגופי.  אז אני קוראת ליום יום שלי. הוא מתבונן בסדקים במבט מודאג ואז אנחנו עושים את מה שתמיד אנחנו עושים לנוכח הסדקים. סקס. סקס בסיסי, כמעט חייתי, שבו אני נותנת ליום יום שלי לכופף אותי כרצונו. אני מסמנת לו ששלטונו שריר, שאני אתאים את עצמי לגחמותיו.  הוא נרדם מיד . בערותי, אני מרגישה את הלילה.

כשהייתי ילדה, יצאתי לבד לפנות בוקר בכותונת דקה כדי לראות את העולם לפני שהכול מתחיל . לראות דשאים פרוסים, חרישיים, ריקים, ספוגים בטל. לראות נדנדות שהרוח מנידה אותן לאט. הזיכרון של האוויר הקר והיבש והאור הרך של לפנות בוקר עוד טבועים בי. בהתבגרותי  האור הפך לחד ומענה, חושף פגמים. מותיר אותי בחרפתי.

קצת לפני יום הולדתי ה20 גיליתי את היום יום שלי. לבד. בתחנת רכבת זרה וסואנת, עשויה זכוכית וברזל. בוונדל פארק עצים עמדו במערומיהם, חשופים.  התעלות קפאו. צדתי אותו בתוך ההמון. בחרתי אותו בקפידה. בחנתי היטב  את צפיפותה של הווייתו, את חומה, את עמידותה,  את יכולתה לרכך בעבורי את קרני השמש, לשכך את מגעו הצורב של הקור , את יכולתה ליצור צורות.

אני מהססת. היום יום שלי, גם מתוך שנתו הכבדה, מרגיש את אי השקט שלי וממלמל "אני מזכיר לך מה היה לך בלעדי, כאוס מוחלט, שברים, רסיסי נועה בכל מקום. את זוכרת, נכון ? דברים כאלה לא שוכחים", הוא דוקר.

לעיתים, שוב אינני יודעת במדויק מיהו היום יום שלי, אני תוהה מה טמון במרווחים שקיימים בינו לבין הדימוי, בפערים בין ציר הזמן, הצורך לתת צורה ותכלית לימים, המבנה הסדוק לבין הימים עצמם. מה בינם לבין אותו גבר כבד שכתמי דבש בעיניו? האם רסיסי באמת התפזרו אי אז והודבקו מחדש? האם אני רסיסי? מה מכיל המרחק ביני ובין היום יום שלי? שובאינני בטוחה.

אני קמה מהמיטה ומהססת האם לפתוח את דלת הכניסה. לעזוב את רצפת הפרקט, לחצות את הדשא הסינטטי שמקיף. אני שומעת את הקולות שלהם. הם לוחשים. מבקשיםשאפתח את הדלת. אני אומרת להם " תסתמו כבר. מה אתם בכלל מבינים? הכי חשוב זה המבנה, שלא יתפורר ", הם לא מוותרים. הם אומרים לי " לא כבד להיות כל כך עטופה? לא מעייף כל הזמן למלא ? את רוצה שירה? יפה לך. באמת. מקסים. שירה ? איך היא תיוולד כשהפחד ספוג כאן בקירות ? הפחד מלגעת בידיים חשופות במה ששורף ואין לו שם, מהקול שיעוות את הפנים. שיכאיב . שיקיז . "

למרות החולשה שאחזה בי, אני מעמידה פני איכרה חשדנית .  אני אומרת להם "מספיק עם קשקושי הניו אייג' שלכם, מספיק כבר עם הפסיכולוגיה בגרוש הזאת וגםכמה רעש אתם עושים! בסוף עוד תעירו את הילדים" וניגשת אל ערימת הכביסה הנקייה. מחליקה בידי את הבדים הרכים, מקפלת לכדי סימטריה,  מצרפת צירופי גרבים.