סטריפ אדום – אודליה גולדמן

כדי להעביר את הזמן חילק בראשו את האנשים בכיתה לסטריפים שונים לפי הצבעים של הבגדים. רצועות של זמן משותף נצבעו בראשו, שכבה מעל שכבה, על ציר הטיימליין שזז לאיטו באורט כפר סבא. ככה הוא היה יכול לתכנן מה הסיפור של כל אחד בכיתה.

סטריפ ורוד לזאתי עם הגופיה בצבע מסטיק מלפניו שבטח הייתה פה על נהיגה תוך כדי בדיקת האינסטוש. המעשי בחולצה השחורה שישב לידו, והניח ערמות אוכל על השולחן בתחילת הערב, קיבל סטריפ שחור. הוא כבר בטח היה כאן פעם, חשב. הגיע מוכן. הרציני עם החולצה הכחולה עם הצווארון, היה סטריפ כחול קשוח עם זיפים אפורים, והיה היחיד שנראה כאילו הוא באמת מקשיב. אם תפסו אותו על משהו זה בטח נהיגה בשכרות או סמים, חשב. לאנשים רציניים כאלה תמיד יש צד אפל. היה אפילו אחד שהיה הסטריפ של הסאונד. בחור קופצני עם חולצה לבנה בשולחן מאחור שכל השיעור רק חבט עם העיפרון על הברך שלו בתיפוף מטרטר. אי ציות לתמרור עצור, אם הוא חייב לנחש. והיה הוא, כמובן. סטריפ תכלת בהיר בתחתית הקובץ.

באמת שהוא בכלל לא צריך להיות כאן. נכון. הוא גנב את הרמזור. אוסי אמרה לו שירדו לה המים, והיא באמבולנס בדרך לבית החולים והוא היה חייב להגיע לפני שהיא יולדת. מישהו הרי חייב לצלם את זה. מאיפה הוא אמור לדעת שהלידה תיקח עוד שלוש שעות שבהם הוא יעסיק את עצמו בלחפש זוויות צילום טובות עם התאורה הגרועה של הבית חולים, ושהבן שלה יצא בדיוק כשתיגמר לו הבטרייה בקאנון. ככה זה תמיד איתו. הנה, על המזל שלו, בפעם היחידה שנסע באדום, המצלמה תפסה אותו. אבל לא היה לו הרבה זמן לחשוב על זה אז. רוב הזמן התלבט איזה קליפ מוזיקה קליל ישים ברקע, שלא ישמעו את הצרחות של אוסי. "תחזיק אותו, נו." אוסי בקשה ממנו אחר כך, בחדר הלידה. היא הייתה חיוורת ואדומה בו זמנית והשיער שלה התערבב סביבה באופן מאוד לא מחמיא. מזל שהיא לא רואה את עצמה, חשב וצילם אותה במצלמה של הגלאקסי בקלוזאפ לעיניים שלה, שתמיד היו יפות. לא הכי איכותי, אבל זה מה שיש.

"נו, קח אותו, דביל," אוסי סימנה למיילדת להעביר אליו את התינוק. "דמיין שהוא עוד אחת מהמצלמות שלך." הוא בכלל התרכז עד עכשיו בלראות מתי הוא יצליח לנתק את המכשיר השקוף עם החוטים מהחשמל, בלי שהמיילדת תראה. הוא חייב להטעין את המצלמה. "נו בשבילי, תרים אותו". אוסי עשתה לו מבט מתחנן. בדיוק מאותו הסוג שעשתה לו באותו ערב, אחרי שבכתה לו בטלפון שהיא בהריון, והוא בא אליה ואמר לה שהיא חייבת להפיל את התינוק הזה כי אין לה כסף בכלל לגדל אותו. היא תמיד ניצחה, המלכה בכפכפים הזאת. "נו, אתה רואה, לא כזה גרוע. איזה חמודים אתם ביחד." הוא אחז בתינוק הקטן בעדינות. מקרוב, בלי עדשה שמפרידה ביניהם, הופתע מהתנועה. לפני רגע לא היה ועכשיו הוא נע לו בידיים. חי. מפחיד. הוא הביט אל אוסי בחוסר אונים, וראה שהיא מחייכת כאילו ניצחה בהתערבות עם עצמה. "אני אקרא לו יוני."
"השתגעת?" הוא ניסה להחזיר למיילדת מיד את התינוק, אבל זאת התחמקה. היה לו חשש סביר שהיא חשבה שהוא האבא.
"מה. מגיע לך." אוסי חייכה אליו, והניחה את ראשה על המיטה המורמת בעייפות. "בלעדיך לא הייתי שורדת יום אחד עם ההריון הזה." הוא לא ידע מה לומר. הוא אמנם הביא לה שוקולד עם פצפוצים באמצע הלילה בגשם עד לרמלה, ולקח אותה פעמיים לבדיקות עם לימון ביד, אבל הוא גם היה זה שאמר לה להפיל.
"יוני זה לא שם. זה שם חיבה." מלמל.
"שם חיבה זה לא שם?"
"נו, אוסי, תחשבי על זה…" הוא ניסה, אבל היא קטעה אותו מיד, "מה אתה מתווכח. אני כבר החלטתי מזמן. הילד הזה יהיה יוני. שיצא כמוך."

"מה השעה?" לחש לו הסטריפ השחור לידו.
"שבע ורבע." יוני לחש בחזרה. עוד ארבעים וחמש דקות והסיוט הזה נגמר. עד מחר כמובן. לא יאמן שהדבר הכי מעניין שקרה בכיתה היה שהורוד בזוקה הסתובבה ושלפה סוודר אפור מהתיק.
"נפלנו על מורה קשוח. לא ישחרר מוקדם" לחש הסטריפ השחור, ודחף עוד ופל לפה. יוני הנהן. הוא זיהה במורה בקלות את הזעם הקדוש השמור לאנשים חדורי שליחות. הייתה להם עובדת סוציאלית כזאת בפנימיה. הוא ואוסי ובני, (שבאמת מעניין מה איתו) אהבו לשבת בדשא ולראות את אוסי עושה חיקויים שלה נואמת על הפוטנציאל שלהם. "אבל, וואלה, יוני, אתה מכולם באמת יש לך פוטנציאל" אמרה לו אוסי פעם אחת בדשא הקטן מאחורי הצריף של שמשון. אוסי הביאה חמצוצים מהכסף שהיא הייתה איכשהו מוציאה מנאוה האם בית. "עם האפקטים והסרטים שאתה עושה, אתה עוד תצליח באמת. אפילו נאוה אמרה שאתה מוכשר, והיא לא מפרגנת בקלות."
"גם אתם, מה." הוא אמר מיד. כשהוא היה מול המחשב, הוא הרגיש שהוא באמת יכול לעשות כל מה שירצה. הלוואי וגם החיים היו טיימלין כזה, שהוא יכול היה לערוך ממנו מה שבא לו. אבא שלו. קאט. מחק. אמא. קאט. מחק. עדן בן-דיין מכיתה י', זום אין. אבל החיים הם לא סרט. ואוסי ובני היו תמיד טובים ממנו בחיים האמיתיים. טיפוסים מסתדרים. לא כמוהו.
"אנחנו?" היא צחקה והסיטה את הפוני המושלם שלה. "וואלה, יוני. לפחות בסוף תעשה עלינו איזה סרט דקומנטרי, הא?"

"אני פה על עקיפה בקו לבן." לחש השחור.
יוני היסס. הייתה לו הרגשה שגם הוא צריך לומר משהו, אבל השתיקה הקיומית ביניהם נעמה לו. נו, בסדר.  "אדום" הוא לחש בוויתור.
"וואלה." ענה השחור. "אתה דווקא נראה מסודר כזה. הבאת מחברת, יושב בשקט. היית נראה לי מאלה שאוספים נקודות הרבה זמן, על דברים קטנים. שוטר?"
"סטודנט לקולנוע" ענה יוני.
"מה?" השחור ניסה להבין.
"מה?" לקח ליוני רגע להבין שהוא שאל קודם על הדוח, ולא עליו. "אה.. לא. מצלמה."
"איי. זה באמת סתם…" לחש לו השכן. "סתם המשטרה מנסה לקחת כסף. תאמין לי, הכל פוטושופ."
יוני המהם משהו. לא היה לו כוח להסביר את ההבדל בין פוטושופ לאפטר. והאמת שגם לא היה לו כוח להסביר לעצמו מה באמת קרה בלילה ההוא. הוא הרי ידע שיש מצלמה בצומת. הוא נסע אל הצומת וכשהאור הירוק הבהב הוא התחיל להאט, אבל אז הרמזור התחלף לאדום, והנקודה האדומה הגדולה דיברה אליו. כמו הייתה שייכת למצלמה ענקית והודיעה – record! ובאותו רגע, הוא החליט לשתף פעולה עם המצלמה הקוסמית הזאת. כי הנה הוא, יוני פרקש, הילד הביישן של נווה אלון שלמרות הכל לומד עכשיו קולנוע, נוסע ללידה של אוסי אדרי, שתמיד אמרו עליה שלא יצא ממנה כלום, ועכשיו יוצא ממנה ילד. מישהו צריך לצלם את הרגע הזה. מישהו גדול. צילום קיומי. צדק מי שאמר שהחיים הם סרט. פשוט סרט לא ערוך. טיימליין מלא בדברים שהיינו חותכים החוצה, ומעט רגעים ששווה לצפות בכל השאר רק למענם. וזה היה אחד הרגעים האלה. מישהו היה חייב לצלם.

"רוצה ופלה?" שאל אותו השחור.
יוני הניד בראשו. עוד עשר דקות זה נגמר. אולי מחר ייסע לאוסי אחרי הלימודים. יחזיק קצת את יוני. יצחיק קצת את אוסי. אולי גם יצלם.