"רוץ, תביא לי סיפור!”, בן זונה. לא רוצה להביא לך שום סיפור ולא בטיח. לא יכלת להשאיר אותי עם המדור צרכנות? דוגמאות של תפנוקים, ממתקים, תופינים. מה לא. איכסה, בן אדם מגעיל. קאלק רוץ תביא לי סיפור. לא לקפוץ שתי מדרגות באותו זמן, תזכור מה קרה שבוע שעבר, הרגל עדיין כואבת.
דחיפה לדלת והופ, שמש. אה, הנה השומר המסריח. גם כן עוד מניאק. עוד שנייה הוא יתחיל עם הבוקר טוב שלו, וירים את הכובע המגוחך שלו והקידה הקטנה שלו שעושה לי חשק להקיא. “בוקר טוב", הנה התחלנו. “שלום-שלום", עונה וההוא מחייך. מה הוא מחייך. איכסה, אנשים מגעילים. לא סובל שמש. מזג אוויר מעאפאן. לאן אני הולך בכלל? הרי ת'כלס, בינינו, אין לי תוכנית. הכרך היותר מדי גדול הזה עם היותר מדי דברים שיכולים לקרות בו לא באמת מעניינת אותי, איזה סיפור אני אביא עכשיו? מאיפה? תנו לי את הממתקים מתנה על חשבון היח"צנים המטומטמים ואני מסודר. רק שבוע שעבר קיבלתי עגלת נכים לכלב, “קח, תכתוב!”. היה אחלה אייטם, רק מה, כמו רבים אין לי כלב נכה. אין לי גם משפחה נכה. מה אני כבר יכול לכתוב על הדברים האלה. אוף, חם לי פתאום. אין גם בגדים ארוכים.
מילא היום היה אתמול, אז אולי הייתי מצליח לדווח על משהו מעניין. רק לפי יומיים פרשה המטומטמת שכותבת על חדשות פיקנטיות, והנה, קיבלתי את המשרה שלה גם בלי לנסות. העורך המטומטם החליט בשבילי שהוא בעצמו יעבור על הקטעים השלמים שהיח"צנים ישלחו ויסדר אותם קצת. לא צריך כתב לצרכנות יותר. די, להירגע. לנשום עמוק, אין פה שום ברירה. אם אני בורח מלכתוב בעיתון המסריח אז הברירה היחידה שתיוותר לי זה תוכן שיווקי במשרדי שיווק, פרסום או רחמנא ליצלן, יח"צנים.
מילא היום היה אתמול, אז אולי היה משהו לחדש לקוראים בעיתון של מחר. אבל היום בבוקר והכותרות שלו כבר עשו את שלהם. לא רוצה לכתוב שום דבר מסאי על מה שקרה, המטרה שלי פה זה להביא סיפור שלם, לא איזה סקר רחוב על מה אנשים בחוץ חושבים.
איזה סנדלים יפים, הייתי קונה כאלה אם לא הייתי מתבייש. יקרים מדי. אני אמור להיות עיתונאי, לא היסטוריון. אני חייב לברר מאיפה הוא השיג אותם.
"שלום אדוני, אני עיתונאי של 'מחר' ורציתי לשאול אותך כמה שאלות על הסנדלים שלך, זה יהיה בסדר מבחינתך?” שאלתי. הוא בוהה בי, למה הוא בוהה בי כל כך הרבה זמן? נו, תגיד משהו. דבר, שחרר, ענטז, תפס, נו…., נו….. “ב..בבב…בבב…..בבבבסדר". נפלתי, גם טמבל וגם מגמגם, אין ברירה עכשיו, לא יפה לחתוך פתאום. “תודה רבה אדוני, שתי שאלות קצרות יעזרו לי מאוד. אתה, אדוני, מבין בסנדלים אני רואה. אדוני בטח היסטוריון, מה שאתה לובש על הרגליים שלך עולה לא קצת. אבל את זה בטח אדוני יודע. אתה מקומי?”, שאלתי בנחרצות משום מה, מקווה שלא הלחצתי אותו. מקווה שלא שאלתי אותו משהו ארוך מדי. “לא", פלט מפיו את המילה בהברה אחת ישירה. הוא כבר מוצא חן בעיניי. עם הזקן הארוך, המראה המיושן, השיער המפורזל, אין דברים כאלה, כולו מצוחצח בדרכו הדי מלוכלכת.
אחרי שסיפר לי שהוא מרחוק, ושהוא מעדיף לא להרחיב, הוא סיפר לי על הסנדלים שלו. מסתבר שמאיפה שהוא בא ממנו כולם מסתובבים איתם. ושאין לו הסבר ממש טוב על איך הסנדלים שלו נשארו עדיין במצב תקין אחרי שעבר עליהם מה שעבר עליהם. כשביקשתי שירחיב בנושא הוא שתק, נראה כאילו הוא בעצמו לא מאמין למה שהוא עבר. ניסיתי לשנות נושא, לדבר איתו על הארוחות הטובות שבטח היו לו מעבר לים, הוא הסתכל עליי וצחק תוך כדי שהוא אומר לי "ארוחות? פחחחח". כן, הבן זונה צחק עליי, חבל, דווקא התחלתי לחבב אותו. שאלתי אותו אם יש לו משפחה והוא הצביע על מישהו שהיה קצת דומה לו ועמד מאחוריו כל הזמן הזה בלי ששמתי לב.
הבחור השני דיבר קצת יותר ברור ונראה כמו ורסיה מוצלחת יותר של אח שלו. הוא הושיט לי את היד ולחץ אותה בחוזקה כשאמר "אהרן, נעים מאוד. אני הדובר של הבחור הזה פה, במקרה אנחנו גם אחים. כבד אותו! אנחנו לא רק משפחה, אל תראה אותו פשוט, הבן אדם הזה גאון. אנשים מעריצים אותו. אם לא היו לנו כל כך הרבה אויבים ממזמן היינו מוצאים לנו איזה מדינה משלנו ושמים אותו כמנהיג. הוא לא צריך הרבה מילים כדי לדבר". החלטתי להאמין לו, היה משהו באחיו שנראה לי קצת תמוה אבל מעניין, ניסיתי לחקור את אהרן גם כן על מה שעבר עליהם ועל כל החברים שלהם שבאו אלינו וישנו בכל פינה בסמטאות בזמן האחרון, אבל בכל פעם שהוא התחיל לספר משהו עסיסי אחיו בעט בו, ישר בפיקה של הברך. השיחה בינינו נמשכה זמן רב, הרבה יותר ממה שתכננתי, לא הצלחתי לדלות יותר מדי מידע עליהם ועל המקום ממנו הם באו, חבל.
חזרתי הביתה, התחלתי לחצוב באבן את הסיפור כמו שאני הבנתי אותו, וכמו שקורה לי תמיד בזמן האחרון החלטתי להמציא כמה דברים: ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים.
בכורות 