מחשבות פסלים – נועה גורן

מילי, הייתה מחוץ לזמן. מעל לזמן, ומתחת לו. התנועה והרחש נבחשו סביב גופה, שננטע ברחוב הראשי של מחנה יהודה, משוח בצבע זהב מציפורני הרגליים עד קצות השערות; גם שדיה, אפילו מפשעתה, כל-כולה הוזהבה למשעי. מעל לצבע הלח לבשה בד, בשביל מעט הצניעות הדרושה בירושלים, אם כי, בכל זאת, היו מי ששלחו קללות לבחורה הצעירה. שקע גבה נצץ כמו שביל זהב מסותת, כמו חץ, לכל הבאים מרחוב אגריפס: פסל האוסקר, פסל האוסקר בגרסה פועמת-נושמת באמצע השוק הישראלי.

לפעמים הציצה בכובע. מטבעות רבים שם, איזה כיף. הכל בזכות השיטה שהמציאה, שחקנית מעולה שכמותה: היא לקחה את הטריק משיעורי ספורט – לבהות בנקודה אחת כדי לשמור על שיווי משקל – והחליטה לנעוץ מבט רוחני במחשבה, ממנה לא לזוז, לחשוב אותה ולחשוב אותה עד שהגוף החומרי לא הווה. ומה יכול לגדוש ככה אם לא מחשבות עליו, על הוא שנפרד לפני ארבעה חודשים והשאיר אותה, איך לומר, תת-אדם, מפורקת, כלואה באסון, באי-הבנה שלו, כי אין לה "איך", ואדם שאין לו איך יכול להשתגע, לחרוץ באיך החסר את הציפורניים ולחפור בו ולחפור בו כדי למצוא איזה זיז אבל אין במה להיתפס. אחד כזה יישאר תקוע בזמן בלי שום בעיה.

ואכן הפכה מילי לעצם בלתי-חווה-לא-עצבי-לא-מתגרה באמצע הקיום: שום-דבר לא נגע לה, לא החום, לא ילדים ערבים שהציקו או אף של כלבלב מרחרח, ולא הטחינה הנבחשת וצחנת הדגים וצרחות הירקנים ועדר קשקשנים אמריקאי ורוח חמה ועגלת קשישה חורקת – לא ולא ולא. היא לא שם, לא בזמן, רק במרחב, נעולה ובלועה בעצמה, ככה זה כשנושרים לבור ה"איך" הרטוב מטריות, הלא נסגר, איך עזב אותי, איך עזב. כמה כואב. מספיק שאחרים יעניינו אם טוב לה וכבר תבכה, איפה טוב, מה טוב, נזרקה אחרי שלוש שנות קסם, כמעט דמעה גם עכשיו אך היסתה את עצמה: רק תחשבי, אל תרגישי.

אך לדמיון שלה תוכניות אחרות: הוא התגלש בעורמה לשקע הרך של כתפו, היכן שנצבר הריח, ריח חם ביתי של ירושלים קפה וספר, ולבטן ה"גבינתית" שלו, כמה דמויים הצמידה לכל צומת בגופו, משוגעת שלי, היה צוחק, אוסף אותה בחיבוק, כמה רך הוא, צחור, קטיפתי, שונא ים ושמש, ירושלמי-אמת. אולי הוא פה, נבהלה, אולי יעבור פה, אמנם זו שעת לימודים אך בשנה השנייה אפשר שיבריז, חנון כזה, וייסע לשוק בקטנוע, עם הלפטופ בתיק, ואז הוא יחנה ויתחיל ללכת וימולל בזקן בזמן שהוא קורא חדשות בפלאפון, הרי אותו לא מעניינים אנשים כמו אותה, ומה אם יתקל בה, מה, הוא לא מתגעגע לאיך שטיפסה עליו נשכה אותו בלעה אותו טרפה, מה, הוא לא חושב על החשק הרותח שעוד יבקע לה את העצמות, כמה אהבה אותו אלוהים ישמור אסור לדמוע יש איפור.

ילדה קטנה התקרבה. "אל תגעי בה", צרחה האם, "היי, סליחה, אפשר אולי להצטלם עם הבת שלי?". מילי חייכה ונדה, והילדה השתוללה משמחה. האם נראתה לה מוטרדת משהו, "תעמדו יפה" אמרה, כולם מוטרדים לפעמים, כל אחד והבעיות שלו, קצת רווח לה לרגע, אבל אז שוב נדקרה בפנים כששאלה למה הלך, איך היו נשכבים זה מול זו, נדהמים מרגש, "לדעתי הוא התפלפ" אמר לה פעם חבר שלו, כאילו פרידה ממנה דורשת השתגעות, מה התפלפ, אחד מאוזן כמוהו – אפילו השיגעון שלו משעמם. האֵם נעצה במילי מבט לפני שהלכה; האם כל המוטרדים מזהים זה את זה?

אולי, סתם, נמאס לו. הוא מאס באלכוהול וביקש לעצמו מים. משהו על מיצוי נאמר בנאום הפרידה המקרטע, ההזוי, והיא נשמה עמוק-עמוק על אף שהיא פסל, היא רק מבקשת דבר אחד, להבין, איך אפשר שמשהו יהיה וודאי כמו הרצפה, ופתאום לגלות שאין רצפה, אין. זיכרונה השליך אותה כמה חודשים אחורה, כשעמדה ליד בניין 'כלל' מחופשת לבלרינה של תיבת נגינה, ושם נעמד מולה גבר מוגבל בשכלו, והמתין עד רדת הערב כדי לבקש לשוחח, והיא נאותה כי באמת כבר הרגישה לבד, ובבועה שקטה ומשונה הלכו הנערה הצבעונית והגבר הצולע לקפה הלל, היא הזמינה קפוצ'ינו והוא תה ירוק, והוא ליהג לה על אודות חייו. הוא "ככה", הסביר, כי עבר תאונה ש"דפקה פה", הצביע על הרקה שלו, ובגללה איבד את אשתו, הילדים, העבודה, מה לא. הוא אמר, "החיים לא צפויים, תזכרי את זה. גם אחת צעירה כמוך ויפה, תזכרי, החיים לא צפויים". לשנייה אחת דמיינה שחייה הנפלאים זולגים לה מהאצבעות כמו שמן, אבל מהר אמרה "אתה טועה". "איך טועה?!". "יש דברים לא צפויים: מחלה, תאונה, אבל יש דברים שפשוט יודעים". והתחיל להחשיך ולהיות קר, ואז אהובה בא עם הטוסטוס, והיא סיפרה לו הכל.

טק, טק, טק, שלושה מטבעות. כואב לה ברגל. יש למצוא שיטה חדשה. אולי תחשוב על החוויה הכי מאבנת שהייתה לה, נגיד, כשהייתה במזרח לפני שנה, והלכה לסדנה רוחנית, ושם לימדו מדיטציה ששיתקה לה את כל הגוף ונעלה את גולגלתה על קדחת המחשבות, שהייתה, איך לא, עליו. זו הבעיה: היא התרגלה לקחת אותו לכל מקום. היא לימדה את המחשבות להיות נאמנות רק לו כמו מורה יפני לזן, שמלקה תלמידים אשר עונים במילים כששואלים אותם "מה זה?" על חיה או חפץ (הרי אסור לנזירי הזן להגדיר: המציאות זורמת, הכל פשוט מתרחש, מילים רק בולמות את השטף). ואז פתאום היא ראתה אותו.

זה הוא. פשוט הוא. גבו וישבנו ורגליו, מחזיק פלאפון ביד אחת, ממשש את הזקן בשנייה, לא זיהה אותה, היא ידעה שלא.

עכשיו התאבנה. עכשיו התאבנה. לא ידעה מי היא, לא היה שם לדבר שהוא היא. אולי זו נירוונה, לא, זה אבסורד, האבסורד כולו בכבודו ובעצמו, לא – היא תפסה מה זה – הסבל נורא חזק אז הוא נתקע בגלגל שיניים פנימי ותיכף – הגוף מתכונן – תיכף ייפול המטבע, הלמה, האיך, הכיצד, המה פתאום, איך לא שמה לב שהיא מתניעה את הקשר לגמרי לבד, אולי זה לטובה, לא זה לא, הם טועים, נחיריה התמלאו בנפיחה מאיש שעבר, בזרמי ריחות מדוכן הדגים, בזיעה, צפוף, היא לא יכולה יותר להיות פה זהו היא עקרה את עצמה. נטלה את הכובע ביד, ורצה.

אנשים הסתובבו אחריה. היא רצה מהר, הבחינה בו מצד שמאל, נכנס לבניין, את מי הלך לבקר, רק סטודנטים וקשישים גרים פה, היא קרבה והציצה מהדלת העכורה וראתה אותו נכנס למעלית. נשמה עמוקות ונכנסה. עכשיו תדבר איתו. עכשיו תקבל את האיך שלה.

המעלית נפתחה ויצא בחור אחר, והיא השתחלה אחריו פנימה, עמדה אובדת עצות, ופתאום החלה לעלות בנסיעה איטית ולא חלקה. בתאורת החולי המוצהבת בחנה את גופה, הייתה מיוזעת, מזג האוויר והחמצן חזרו לה לתודעה ולגוף, היא שוב בהווה. המעלית פרכסה, קומה שתיים, הראה הצג, שלוש, זכותה להבין, היא תשאל אותו, ובקומה ארבע הכל נעצר ונפתחו הדלתות ומולה עמדו הוא ובחורה קטנה עם שיער וארוך ופנים נעימות ופשוטות.

"מילי", פלט, "איך –"

איך.

"אתם מכירים?" התעניינה העכברה הקטנה, ומילי בלעה רוק, תתנהגי רגיל, את יפה, מוזהבת, נראית כמו חלום, אך כשעיניה פגשו את הבטן הרכה והמתוקה שבחולצה הכחולה, כוחה נגמר. הם נכנסו למעלית כשהוא הסביר, את זוכרת את מילי, מילי הייתה החברה שלי בשלוש השנים האחרונות, נפרדנו לפני ארבעה חודשים. רווח לה לשמוע שהזמן זהה בכל מקום, והוא לחץ על קומה אפס וקפץ אגרופים והביט בנקודה לא קיימת, ומילי שאלה את עצמה האם העכברה מקנאת בה שהיא מרשימה יותר, או שהוא בחר בעכברה כי היא מרשימה פחות.

ברגע אחד, חד, מפוקס, קיבלה את האיך: הוא רצה מישהי שתעריץ אותו. הוא רצה להתבטא. הוא מאס בשחקנית שערבבה את כל היותו בשלוש שנים. הוא בכלל לא רצה שיטפסו עליו במיטה, ויקרעו לו את השפתיים, ויאוננו בגניחות על גופו השוכב וישתו וישרטו אותו – לא, הוא רצה אחת שתשכב בחיוך, תנשק לו בעדינות, תוביל את ידו לחזהה כאומרת סוד, הנה, תיגע קצת, זה מדהים, זה מספיק מדהים ולא צריך להרים פה תאטרון. הוא רצה את הגוף הנשי והלא מתיימר של העכברה, ילדה-אישה נעימה וקטנה, היא בטח מקסימה וזהו, בלי עוד מילים, שמות תואר, מחיקה ותיקון, מחיקה וזריקת הדף בצרחה, לפני שנפרדו הייתה מילי נוזפת בו שאין לו ליבידו כמו לה, למה אתה לא מזיין אותי, תמיד פאסיבי, בא בטענות שאני שקועה בעצמי, מה לעשות, עצמי יותר מעניין ממך בזמן האחרון, אתה לא מספר מה עובר עליך, רק נראה מהורהר כל הזמן.

כל נחלי הדברים זרמו בה בין קומה ארבע לקומה שלוש. מילי נמסכה בשלווה ומתינות. לפעמים הכל כל כך מחורבן שזה פשוט מסתדר.

העכברה הייתה חייכנית אך חסרת שקט. הוא ליטף את כתפה. "אז היית פסל האוסקר", אמר, "כן", "יפה, יצא מוצלח". לא הייתה מראה שתשקף אם הוא דובר אמת, מה נשאר מהזהב בשלב זה של היום והנפש. הם עצרו בקומה שתיים כשהמעלית נפתחה ופנימה הגיחה זקנה מטופחת, בעלת עיניים סקרניות ותיק יד מסאטן. "שלום", אמרה, "מה שלומכם?"

השלושה לטשו בה עיניים. היה בה קסם רב, הפנים הדשנות והשמחות, כאילו לא הייתה היא אישה אחת בגוף אחד, אלא מגוון של תופעות ורעיונות ודברים. אך לפתע המעלית שנסגרה קפצה, ירדה מעט וקפצה, ירדה וקפצה חזרה. חזור וקפוץ. הזקנה ירתה, "זה באשמתי?", ומילי צחקה, "בטח אשמתך, תצאי בבקשה החוצה!".

כולם נלחצו לקיר. המעלית הרוטטת הפסיקה לנוע, לא ייאמן, שוב אין זמן. הצג נתקע בין אחת לשתיים, שוב זמן אין. "טוב", אמרה מילי, "זה מביך", והזוג החדש צחק בהקלה. הזקנה הייתה קהל טוב לסיטואציה בעיניה, "איך קוראים לך" ירתה, והוא לא הצליח שלא לחייך, איך תמיד היא מתיידדת עם כל אחד. "מילנה", השיבה. מיכלי התערבה: "כמו מילנה יסנסנקה?"

"אה, את מכירה? ילדונת כמוך מכירה את זה?"

"כן", השיבה, "האהובה של פרנץ קפקא". הוא ליטף את מיכלי החכמה והיודעת ומילי הניחה לעצמה לפלוט "זה שם נורא יפה", והקול המוכר מדי שלה צרם לו, "אולי ננסה לצאת" אמר, ומילי ניגשה לדלת והחלה להלום בה. "הלו", צעקה, ואף אחד לא צחק, והוא חשב שבעבר היה מוקסם מכמה שהכל קל לה, שכולם רוצים להתחבר אליה, לתפוס חוט בזרם התודעה שהוא היא, ואיך יש לה אומץ להסתובב בבגד הזה בעיר, יודעת שלא יפגעו בה, שהיא מוגנת במין הילה. אבל הפעם היא רקדה לו על העצבים, "מילי", מלמל, "בחייאת", הוא כמעט שנא אותה כשנפרדו, תמיד חייבת את כל הפוקוס, אפשר לאהוב עד מוות את הבחורה הזאת אבל אי אפשר להכיל.

שקט צורם שרר במעלית. הזקנה נאנחה והציצה בשעון. מילי קפאה, מוכת עלבון, ומיכלי הקטנה אמרה לפתע: "מילי? קוראים לי מיכלי, לא אמרתי. ו – אממ… פשוט, רציתי קצת לשבור את הקרח". כזאת מרצה, מיכלי, אופטימית; הוא תהה אם הוא באמת מעריך את זה. זה קצת משעמם.

מילי פנתה בכל גופה כלפיה, כפות ידיה פתוחות. "אין לך מה לדאוג".

"את לא – "

"זה לא העניין שלי יותר."

"למה נכנסת לבניין?", התערב, "את מי חיפשת פה?". הזקנה מילנה סקרה אותו מרגל עד ראש.

"יש לי חבר מהשוק", השיבה, "איש אחד שעבר תאונה, ויש לו בעיות, אולי אתה זוכר, הכרתי אותו במרכז העיר כשהייתי שם פסל…"

"פסל של מה?" שאלה מיכלי.

"של רובוט", ענתה, כדי שהשקר יהיה מושלם מכל הבחינות.

המעלית עמדה כמו קפסולה בזמן. השתיקה נמרחה בחלל. הציק לו שמילי לא הייתה תוקפנית, כאילו העוינות הנרמזת שלו לא נוגעת לה יותר. לאט-לאט החלו כולם לחפש פתרון בכפתורים, בפלאפון, והוא חשב לעצמו שזה הזוי כמו סיפור שנכתב, לא דומה למציאות, ושהלוואי והמעלית לא תנוע, הזמן יישאר לא-זמן. מיכלי התבוננה בו ואז במילי ופתאום החלה לדפוק על הכפתורים באגרופים קפוצים, "מיכלי, די" הוא אמר, "אבל לא", כעסה, "אנחנו מאחרים לרוני", "רק אמרנו שנגיע, לא אמרנו שעה", "אבל היא תדאג!". "תני לי" סיננה מילי וניגשה לדלת. "יש לי קו אחד של קליטה. התקשרתי".

"לאן התקשרת?"

"למספר שכתוב", הצביעה על חריטה במתכת, "למוקד". מכשיר הפלאפון הוכתם בזהב. היא סיימה לדבר וסיכמה שהם קיבלו את ההתראה מכפתור ההצלה, ויגיעו תוך חמש דקות. "אבל מה זה דקות. אין שם לזה", והיא נעצה מבט ישיר בעיניו, "כן, אני פלספנית, אני יודעת. אתה מכיר אותי".

בטח מכיר. היא שינתה אותו. היא לקחה אותו אל מה שתפס כצוק והוליכה אותו אל האוויר. והם פסעו בקו רוחב מוצק ולא-נראה כשתחתיהם תהום, הוא דמיין את זה, כמו באפריקה, ג'ונגל עצים וחיות, פיל וג'ירפה ואנטילופות, או שמא הלכו בחלל החיצון, מעל יקום ערטילאי שחור, והכל נצץ, הוא והיא ובלי ליפול, הנה, הוא חושב כמוה, הוזה איך הכוכבים נקשרים זה לזה בקווים ישרים, מחבר הזיות לשטויות למילים, אולי כי אין פה אוויר, אולי כי אין צירופי מקרים, אבל איכשהו הכל התערבב לו כבהזיית סמים, אולי כי הוא פשוט נזכר מה הוא יכול לעשות כשהיא איתו.

"תגידי", אמרה מילי למילנה, שחייכה בצורה פולשנית לבחור, "במה עבדת בחיים שלך?"

"הייתי סופרת", השיבה. "אם יש לך זמן, אסביר, כשנצא החוצה".

"בטח שיש!!!" התלהטה כולה, והמעלית החלה לרדת. שוב יש זמן, נפתחה הדלת ושוב זמן יש.

השוק היה על סף סגירה. פריחת חרובים מרה בישרה את סוף הקיץ. הוד מוזהבותה הלכה עם הסופרת, והוא שלף את המפתחות והלך עם מיכלי לרחוב יפו. כשקרבו לטוסטוס משהו גירד לו בלב, והוא התחיל לשאול את עצמו איך ולמה, בעצם, עזב.


(נכתב עבור סדנת הקומפוזיציה של אתגר קרת, תחת הדרישה לכתוב על היתקעות של דמויות במעלית)

7 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    סגנון כתיבה יפהפה

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    יפיפה..! גרם לי לחשוב על עצמי..

    אהבתי

  3. אנונימי הגיב:

    התמסרתי לקריאה לגמרי. שזה לא קורה לי בדכ. ממש אהבתי את הכתיבה. היו כמה דימויים שממש תפסו אותי.

    אהבתי

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מרתק ושואב !!!

    אהבתי

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    זה מקסים ומופלא …

    אהבתי

    1. בכורות הגיב:

      ואפילו מאוד 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s