אימא דיברה עם הנהג בלי הפסקה. מדי פעם הוא צעק אבל רוב הזמן הדיבורים שלה העבירו לו את הזמן ונראה כאילו הוא שכח מה הוא רצה להגיד בכלל. השפם השחור שלו זז כשהוא דיבר, ואני קצת פחדתי ממנו. פחדתי שאם הוא לא ימצא את ימית, הוא יוריד אותנו עם כל הדברים שלנו באמצע הכלום השחור שראיתי מאחורי הזכוכית המוכתמת של החלון של המשאית. כשכבר ממש כמעט נרדמתי ונהיה שקט במשאית, גם אימא וגם הנהג התעייפו, ניסיתי להמשיך להדביק את העיניים שלי לשמשה כדי לראות מעבר לה ופתאום ראיתי שלט לבן שהיה כתוב עליו באותיות דפוס שחורות "י מ י ת".
השלט לא נראה חדש, וזה היה משונה כי אימא אמרה לי שבימית הכול חדש כי זאת עיר חדשה. אני חשבתי שזה לא פשוט להקים עיר ממש מההתחלה. רציתי לעבור למקום החדש הזה. אפילו שפחדתי שלא יהיו לי חברות כמו שהיו לי ברמת גן, ושלא יהיו שם גינות יפות כמו שהיו לי ליד הבית שאהבתי, וידעתי שלא אוכל לטייל עם סבא כל שבת בגינה אחרת כי הוא גר ברמת גן והוא לא גר בימית, והכי פחדתי שאני אתגעגע לסבא, אבל הוא אמר שאם יהיה יפה בימית, הוא גם יבוא לגור שם, וידעתי שכשסבא שלי אומר משהו, זה תמיד קורה.
היו הרבה דברים יפים שרציתי ואימא אמרה שיהיו לי כשנהיה בימית אז חיכיתי שנגיע כבר. בגלל זה שמחתי מאוד כשראיתי את השלט ולא היה אכפת לי שהוא נראה ישן. אימא התעוררה כאילו היה בוקר, נראה כאילו כל הגוף שלה נעשה כמו הקפיץ של העט פרקר שקיבלתי במתנה מסבא לפני שעברנו והוא אמר לי, "עם העט הזה תכתבי לי מכתבים" והעיניים של שנינו נצצו. התרגשתי ממש, והיא התכופפה אלי והסתכלה דרך החלון. יכולתי לשמוע את הנשימות הקצרות שלה מתרגשות.
ליד שער צהוב סגור עמד איש ג'ינג'י בתוך מעיל דובון כחול שגדול ממנו בהרבה. הנהג התכופף אלי ואל אימא ואמר, "כדאי לפתוח את החלון." הוא גילגל את הגלגלת של החלון ושאל, "פה זה ימית?" והאיש הג'ינג'י ענה מחויך, "ברוכים הבאים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ים וקריסטל בשתי לירות אצל ג'ינג'י בימית." וככה המשאית נכנסה לאט-לאט.
המשפט הזה של ג'ינג'י נשאר לי לתמיד. בהתחלה לא ידעתי להגיד את כל המילים, והייתי מבקשת מאימא שתזכיר לי, "מה הוא אמר הג'ינג'י, ברוכים הבאים לארץ ה…?" הייתי מדקלמת לה והיא הייתה צוחקת ומשלימה.
הסתכלתי אחורה וראיתי שהג'ינג'י סגר את השער, השיער שלו עף ברוח כמו שמיכה כתומה של השמים, ואחר כך היה כמעט בוקר.
בכורות 