בחצר ההיא – דינה שלי

אינני יודעת בוודאות מתי ולמה החליטו הוריי לעלות לישראל. הייתי בת שמונה, ואחי הקטן כשלוש שנים מתחתיי. ההורים לא ראו הכרח או רצון לשתף אותנו בהחלטה הגורלית, ואין אני יודעת אם עשו נכון שלא שיתפו. אני רק יודעת שהבשורה נחתה עלינו יום קיצי אחד, אך לא הייתי מופתעת, אולי משום ששבועיים לפני כן נפל דבר מה.

בחצר הצמודה לביתנו, שהייתה גדולה יותר מהבית כולו, שלהי הקיץ של שנת 1972 נתנו את אותותיהם. בין הקוצים בצבצו כמה פרחים מצהיבים, חפויי ראש, בעודם ממתינים שיגיע איזה משב רוח קל, ויפיח בהם מעט חיים. החום הכבד הכריע גם את החזירים של השכנים, שבימים כתיקונם התרוצצו כאחוזי תזזית ואף ניסו לעבור את גדר העץ שחצצה בינם לביננו, אולם כעת, הם רק שכבו בבוץ המיובש בדממה, עינהם הקטנות בוהות דומם באוויר הדחוס.

היצור היחיד שהייתה בו אנרגיה הייתי אני. ישבתי בחוסר מנוחה על נדנדת העץ בחצר, כשרגליי הלבנות זזות בחדווה מצד לצד. איזו התרגשות! בעוד רגע ידעתי כי תופיע בחצר רוח סערה אמיתית, בדמותו הקופצנית של ווניה. שמו האמיתי היה איוון, אולם איש לא קרא לו כך.

ווניה היה בא לבקר לפחות אחת לשבועיים, לרוב בימי שלישי אחר הצהריים בעת שהוריי עבדו עד הערב ואחי הקטן הצטרף אל סבתא לקניות בשוק המקומי. בטני הייתה מתהפכת ושרה שירים בשפה לא מוכרת בעת כל ביקור וביקור. צהריי שלישי הפכו לשעות של ציפייה דרוכה, כשכל נקבובית בעורי המנומש ייחלה לשתות את מילותיו הבוערות של הילד הכי יפה בעולם. כשהיה ווניה נכנס אל החצר, הילדה החיוורת, הגמלונית, מקורזלת השיער שבי, הייתה הופכת בהינף פתיחת שער לנסיכה נבחרת, אצילית.

ווניה היה גדול ממני בשנתיים, ונמוך ממני בראש. לחצר שלנו היה מתפרץ כמו כוח טבע, בלוריתו הבהירה דבוקה בזיעה אל מצחו השזוף, עיניו בורקות באש כחולה, שובבה. רוב הזמן הוא נשא שריטות וצלקות אינספור על גופו, בעיקר באיזורים החשופים, אך לא היה לו אכפת. נדמה היה כי כל חתך הסב לו עונג, כל מכה עטפה אותו בגאווה. הוא לא פסק מלטפס על העצים הכי גבוהים, לקפוץ מעל הגדרות הכי מוצקות, לרדוף אחר הכלבים הכי אימתניים, שלרוב היו הם אלו ברחו מפניו, ולא ההיפך.

פעם אף הצליח לטפס ולרכב בצהלות על חרושקה, החזירה הזקנה של השכנים, עד שזו פרצה בחצי יבבה חצי נחרה רמה, מחרידה משנת הצהריים את בעליה. אנדריי, השכן, שגם בימים כתיקונם הזעיף פנים לכל עבר, רדף אחרי ווניה עם מקל ארוך ואש רצחנית בעיניו הטרוטות, רק בשביל להיווכח כי לאחר שתי דקות של מרדף עקר, ווניה הותיר אחריו הדי צחוק מתגלגל וענן אבק.

פעם אמר לי במפורש: "כמה שיותר מכות וסימנים על הגוף-ככה יותר טוב! ככה כולם יודעים מי מלך השכונה!". לגביי הצהרה זו אכן לא היה ספק. אמנם בלימודים ווניה לא הצטיין, אך "חיפה" על כך באינספור מעשי קונדס, שרבים מחבריו ראו בהם מעשי גבורה. הבנות הגניבו לעברו מבטי הערצה, מצחקקות ומסמיקות כשהיה מחזיר מבט כחול, עז.

לעיתים תהיתי, בכל פעם מופתעת מחדש, למה בחר דווקא בי. מה מצא בי שזכיתי להיות זו שבאוזניה לחש סודות, שלעיניה ביצע קסמים קטנים עם קלפים, שעבורה קטף פרחי בר מהשדה. ביום אביבי אחד, כשהוריי נעדרו שוב מהבית, נכנס אחריי אל המטבח האפלולי, הצמיד אותי אל תנור החימר ונשק לי על שפתיי הבוערות. באותו לילה לא הצלחתי לעצום עין, השירים בבטני ירדו, טיפסו ומילאו כל תא בגופי. סבתא ריבה הגניבה לעברי בבוקר מבטים חשדניים, שהיו קשים אף יותר מחתיכת הלחם השחור שנשכחה והתייבשה על השולחן, אולם לא אמרה דבר, וגם אני לא דיברתי.

ווניה אף פעם לא הגיע בידיים ריקות, תמיד דאג להביא לי דבר מה, לפעמים ממעשה ידיו. את האוצרות הקטנים שמרתי בקנאות במעמקי מגירת הלבנים שלי: איצטרובל ריחני, בובת בבושקה זעירה ועפרון עץ חדש ומחודד- הצטופפו זה לצד זה.

באותו צהריים ווניה התעכב. התחלתי לדאוג: אולי קרה לו משהו? אולי לא יגיע כלל? אולי ילדה אחרת שבתה את תשומת ליבו? אך לאחר כשעה, השער נפתח סוף סוף. ווניה היה פרוע שיער יותר מתמיד, חולצתו הלבנה קרועה ומוכתמת. בידיו החזיק דבר מה, שלא הצלחתי לזהות ממרחק.

"דינקה, סליחה שבאתי מאוחר, היה לי משהו חשוב לעשות!" התנשף, כאילו רץ דרך ארוכה.

חייכתי אליו חיוך רחב, סלחני.

"הפעם הבאתי לך משהו ממש מיוחד! בואי, בואי, תתקרבי."

ווניה פתח את ידו לרווחה, ואני הבטתי בהפתעה בחץ מעץ ליבנה, מגולף ביד גסה.

"זה לא סתם חץ" לחש בגאווה. "את רואה את הכתם החום כאן בקצה?? זה דם!"

החנקתי צעקה. "ירית בחיה??" השתוממתי, תוך שאני מציצה בחשש בברווזים שטיילו בניחותא בין שבילי החצר.

"חיה? מה פתאום??! את יודעת שאני מת על חיות!" צחקק בקול.

"יריתי במשהו שהוא פחות מחיה" הצהיר, שפתיו מתעקלות בגועל מבשר רע. הוא שתק לרגע.

יריתי ב…יהודי! כן, ביהודי. ולא סתם, אלא ישר בלב! והרגתי אותו!" ירה ווניה את מילותיו. הצחקוק הפך לצחוק רם, מלוכלך. העיניים הכחולות התכסו אדום.

הברווזים, הפרחים הנבולים, הבלורית של ווניה- כל אלו לבשו צורה מעורפלת מבעד לדמעותיי, שאותן מחיתי במהירות בשרוול שמלתי. הצצתי לעברו בשפתיים רועדות: האם ווניה ניחש? האם השמועה הגיעה לאוזניו? האם בא לחצר שלנו בכוונה? האם התכוון לרמוז לי משהו? להפחיד? הריי בכיתתי, רק המורה מריה ועוד ילד אחד, יהודי כמוני, ידעו את מוצאי האמיתי.

"אני לא מרגישה טוב." לחשתי חלושות. "כדאי שתלך."

הפניתי אל ווניה את גבי, ונכנסתי ברגליים כושלות אל הבית הריק. נפלתי על הספה הצבעונית שבסלון, כשגלי בכי נשנק, בלתי נשלט, מזעזעים את הכתלים הדוממים.

כשהוריי חזרו לעת ערב, והחדרים התמלאו כמו תמיד בניחוח מרק הסלק של סבתא ובקולו הדקיק של אחי, לא הייתי מסוגלת לספר את אשר קרה. בכל פעם שפתחתי את פי, דמעות עקשניות, מרות חנקו את הקול.

את ווניה לא ראיתי עוד.

כשבוע לאחר אותו יום קיץ בחצר, הצלחתי לספר את הסיפור לאבא, שהביט בי בעיניים פעורות, כשהגוון הירוק, החם הפך באחת לאפור זועם.

מסמכי הבקשה לעלות לארץ הוגשו על ידי הוריי תוך שבועיים, ובתחילת נובמבר 1973, משפחתי השאירה את הבית והחצר מאחור, בדרכה הארוכה אל ארץ ישראל.