סמי המכולת – מור סמדג'ה

אצל סמי במכולת אפשר לקנות די וי די נייד, רמקולים, מיקרוגל ואפילו טלוויזיה ענקית. אבל תמיד כשאימא שלחה אותי לרשום שתיים חלב אז נגמר לו. הוא היה אומר לי : "תבוא עוד שעתיים חמוד.." אבל אימא הייתה חייבת חלב לקפה אז הייתי לוקח ארבעה מסטיקים עגולים בשקל ושקית שוקו כי אצל סמי הוא הכי טעים, והולך להביא לה חלב מהגרוזיני שליד.

אבא אומר שסמי הוא ערבי טוב. אני גם חושב ככה. אם הוא לא היה ערבי טוב אבא שלי לא היה כזה חבר שלו, והוא לא היה יושב אצלו לשתות קפה שחור בכל פעם שהיה חוזר מהעבודה.

לי מותר לרדת למטה בכל יום אחרי שסיימתי שיעורים ועשיתי חזרה באנגלית. לפעמים אין לי כוח לעשות חזרה באנגלית אז אני אומר לאימא בטלפון שעשיתי. זה שקר לבן כי בת'כלס אני כבר יודע לקרוא את המילים שהמורה ביקשה והיא לא תשים לב. לאסף חדד הבן של השכנים מותר לרדת מתי שהוא רוצה. הוא קורא לי מהחלון בכל חמש בערב. אני יורד עם הכדור של בית"ר, נועל את הדלת ושם את המפתח בארון חשמל. כי אימא עדיין בעבודה ואבא תמיד יושב אצל סמי המכולת עד מאוחר.. יש להם לדבר על החיים.

יום אחד פינצ'רתי את המשחק והלכתי כי אסף חדד בחיים לא יודע להפסיד בכבוד. הוא כמעט הלך מכות עם החבר'ה מהשכונה השנייה. הוא לא מודה אבל אני יודע שזה בגלל שהם ערבים. אנחנו גרים בלוד, אימא הסבירה לי שזאת עיר מעורבת. כאן מתעלמים מהחדשות בטלוויזיה ומשתדלים לחיות בשלום אחד עם השני. בגלל זה קונים פיתות בעיר העתיקה, ובגלל זה אף אחד כאן לא הורג אף אחד. אסף חדד לא מבין את זה, כנראה שאימא שלו לא הסבירה לו. הוא בכלל לא קלט שהיה נבדל וסתם התעצבן, כל הזמן מחפש לריב. בזמן שאסף חדד ניפח את החזה וחיפש קצת ילדים מכיתה ו' שיעזרו לו לארגן מכות, רצתי משם והלכתי להתחבא אצל סמי המכולת. אבא היה שם, לקחתי ארטיק קרח, מותר לי אחד כזה ביום. סימנתי לאבא שירשום והוא הביא לי נשיקה של צבע לבן במצח. אבא עובד בלצבוע בתים. הוא צובע בניינים ענקיים בצ'יק צ'אק. הוא הבטיח לבוא לצבוע את הכיתה שלי, אני מחכה כבר שהיום הזה יגיע וכולם יראו איך הוא מהיר. הארטיק נזל לי אז דחפתי אותו לפה בביס והסתכלתי עליהם. סמי המכולת ואבא, ראיתי בעיניים שלהם איך הם אוהבים אחד את השני. חשבתי לעצמי אם אסף חדד היה רואה את זה מה הוא היה אומר.. אם הוא היה רוצה להרביץ לסמי המכולת כי הוא ערבי. אני בטוח שלא.

אף פעם לא הבנתי על מה אבא וסמי המכולת דיברו כי זה היה ערבוב של שפות. הערבית של סמי המכולת והתוניסאית של אבא. אני בעצמי בחיים לא מצליח להבדיל כי זה נשמע לי אותו הדבר, אבל אבא הסביר לי שזאת לא אותה שפה, רק דומה. אני יודע שכשהם מדברים בערבוב שלהם זה אומר שהם לא רוצים שנבין. לא אני, לא הזקנים הרוסים מהבניין של הבית אבות, לא השכנים האתיופיים מהבניין של הקליטה, ואפילו לא הילדים של סמי, שהם יודעים ערבית אבל לא מצליחים לעקוב אחריהם. לפעמים אני יושב לידם עם ארבעה מסטיקים עגולים בשקל, מקלף כל מסטיק עד שיוצא לו הצבע, ומדמיין על מה הם מדברים. בטח אבא מספר לו שהוא שוב רב עם אימא, אבל היא כזאת יפה, חכמה, ומצילה אנשים בבית חולים, והוא אוהב אותה. ובטח סמי המכולת עונה לו שמשפחה בלי לריב זה לא משפחה עיוני, ושאם הם יפסיקו לריב אז זה לא בסדר. אני נשאר לדמיין עד שאבא צועק עליי שכל הפנים שלי מלאות בצבע של מסטיק עגול ושאעלה הביתה לשטוף את עצמי. רציתי לענות לו שגם הוא מלא בצבע לבן של שיפוצים והוא בחיים לא עולה לשטוף, אבל אני לא חוצפן כמו אסף חדד.

הספסלים שליד המכולת של סמי זה המקום הקבוע של הבנות מד'1. הן משחקות שם גומי עד שמחשיך. כשאני עובר שם אני בחיים לא אומר להן שלום כי הן מרוכזות בגומי והן לא שמות לב אליי, וגם כי אני קצת מתבייש. מתבייש להגיד שלום, מתבייש להזמין פיצה בחנות, מתבייש לקרוא בטקס חנוכה, מתבייש להגיד את דעתי בכיתה. מתבייש. אני מסוגל לשתוק עד שהבטן שלי מתפוצצת מרוב שאני יודע את התשובה וכולם סתם טיפשים! אבל לא להצביע. אבל אני ילד חברותי, באמת. המורה אפילו כתבה את זה עליי בהערכה להורים. "פרווה", מסתדר עם כולם. אבל לא משנה כמה חברותי אהיה, הביישנות הזאת תישאר. אני מת להציע חברות לנועה מחבורת הגומי של ד'1, מת. חושב על זה בדרך לבית ספר, מדמיין את כולם מסתכלים עליי מבסוטים, שואלים את עצמם: "איך הפספוס הזה השיג את נועה מד'1?" לפני שבוע הכנסתי את המכתב שכתבתי לה לתוך מחברת חשבון ויש לי הרגשה שאני לא אוציא את זה משם בחיים.

היום כשהגיע הערב חזרתי הביתה מהשכונה, התקלחתי וחשבתי לעצמי שאני צריך לשבת עם אבא וסמי המכולת לשיחה של גברים. אם הם ירשו אני אפילו אהיה עוד יותר גבר ואשתה איתם קפה שחור, כשסותמים את האף לא מרגישים את הטעם. אני אשאל אותם מה הם אומרים לגבי נועה. האם כדאי להציע לה עכשיו או לחכות קצת. אם אחכה יותר מידי יכול להיות שמישהו אחר יציע לה. עכשיו כולם מציעים. בהפסקה, באמצע שיעור, בשכונה, בכל מקום.

כשהגיע הלילה הלכתי לחדר של אימא ואבא. שמחתי לראות שאימא כבר חולמת כדי שאוכל לדבר עם אבא אחד על אחד. הוא הסתובב אליי בשקט, חייכתי וביקשתי ממנו להצטרף לשיחה על החיים מחר בחמש בערב אצל סמי המכולת. אני מוכן אפילו להגיד לאסף חדד שיחפש חבר אחר למשחק, או שישחק סטנגה גם ככה הוא חרא של חלוץ.

אבא אמר שאין יותר סמי המכולת. ראיתי על העיניים שלו אבל לא באמת הבנתי מה זה אומר. שאלתי אותו אם סמי המכולת עבר מכולת, כי אם כן אפשר ללכת לשכונה החדשה שלו זה בטח לא כזה רחוק. אבא ענה לי שסמי המכולת לא עבר מכולת, הוא מת. ערבים רעים רצו שהבת שלו תתחתן עם אחד מהם והיא לא הסכימה, כי היא טובה. אז הם הרגו את סמי. לא הבנתי איך דבר כזה יכול להיות. מה סמי המכולת אשם שהבת שלו לא מאוהבת באחד מהם? אבא אמר שזה כבר לא קשור לערבים טובים וערבים רעים. זה קשור לבני אדם. יש כאלה שמוכנים להקדיש את החיים שלהם כדי לגרום לאחרים סבל, כדי לנקום. שוב לא הבנתי. לא הבנתי איך הורגים בגלל אהבה.

נראה לי שלא אציע חברות לנועה. נראה לי שאין דבר כזה ערבים טובים וערבים רעים, כמו שאין דבר כזה יהודים טובים ויהודים רעים. יש בני אדם. כאלה עם לב וכאלה בלי. הבטחתי לעצמי להישאר עם לב גם כשאהיה גדול ועד שאמות. חיבקתי חזק את אבא, הרגשתי שיש לו לב.